כעבור כמעט שנתיים, הצלחתי למצוא את המקום הזה בזכות הבלוג של לייבל, שבאופן מפתיע עדיין חי ונושם (גם הבלוג, וגם לייבל, למרות שלייבל - הרבה פחות). אני מתארת לעצמי שמסע הזיכרונות בכל החפירות האלה משנות התיכון הולך לקחת הרבה זמן. אני בטח אזכר בהמון אנשים שאיבדו מהמשמעות שלהם לגמרי, אבל עדיין ממשיכים להתקיים, איפשהו שם, רחוק מאוד מטווח הראיה שלי.

כל כך הזוי! כל כך הרבה דברים השתנו מאז שראיתי את הבלוג הזה בפעם האחרונה. השתנו בעיקר לטובה. מצמרר. אבל מדיפדופים מהירים בעמודים הקודמים מתבקשת מסקנה אחת, ברורה כשמש - אני בעצמי לא השתנתי בכלל. עדיין אותה טיפשה עם רגישות יתר. אורך השיער השתנה אולי, הצבע שלו גם. השתנה מקום המגורים ופאבלו מופיע הרבה פחות... אבל תכלס, עדיין אותה אחת.