אוף.
נמאס לי מהחיים האלה.
למה אני אפעם לא מאושרת?
כי אני באמת לא מאושרת,
או שאני מכניסה את זה לעצמי לראש ולא נותנת לעצמי להיות מאושרת?! :(
אני ורון.
כבר שנה ו3 חודשים ביחד.
אהבת חיי.
אני אוהבת אותו כ"כ.
יותר מידי.
כל דבר הכי קטן שהוא עושה אני נפגעת.
אני אוהבת אותו כ"כ.
למה ?
הלוואי שזה לא היה ככה.
ניפרדתי ממנו כ"כ הרבה פעמים.
אפילו שהוא לא עשה כלום.
הוא פשוט פוגע בי, בלי לדעת.
מרוב אהבה, נהייתי אובססיבית אליו.
בהתחלה, לא הפריע לי לדבר איתו על בנות.
זאתי כוסית וזאתי יפה.
עכשיו אני כ"כ נפגעת אם הוא מסתכל על מישהי אחרת,
אם הוא אומר שמישהי יפה, אם אני קולטת אותו בוחן מישהי.
כל פעם שאנחנו יוצאים אם עוברת בת כוסית אני מתבאסת,
כי היא שם.
פשוט ככה.
אפילו טלויזיה, אני לא אוהבת לראות איתו.
אני מפחדת שפתאום תהיה מישהי יפה בטלויזיה.
אני לאדעת מה יש לי.
כל דבר קטן ואני מרגישה שבורה כ"כ...
הלוואי שזה לא היה ככה.
אבל זה ככה..
כמעט כל פעם שניפרדתי ממנו, זה כי חיפשתי,
חיפשתי את הסיבה להפרד, הכי קטנה.
כי אני לא רוצה להרגיש ככה יותר.
להרגיש לא טובה ולא יפה מספיק.
הוא לא עושה כלום, ואני מרגישה ככה.
לפעמים אני יכולה להרגיש הכי יפה בעולם,
ולפעמים להרגיש כ"כ מכוערת שאני מצטערת שנולדתי.
אני כ"כ אוהבת אותו.
הלוואי שלא הייתי מרגישה ככה, שלא הייתי נפגעת,
סתם ככה, בלי סיבה.
ניפרדנו.
לפני חודש וחצי-חודשיים.
חזרתי אליו אחרי יומיים, לא יכלתי, השתגעתי.
מאז, אני מרגישה כאילו אלוהים נתן לי סימנים להפרד ממנו.
כבר ביום למחרת הוא שיקר לי ודפק לי ברז בשביל לצאת עם חברים שלו.
סלחתי.
על הכל.
כי אני אוהבת אותו, כי אני לא רוצה לאבד אותו.
כי הוא הדבר הכי חשוב לי בעולם,
הלוואי שהוא לא היה הדבר הזה.
אתמול היה לו טקס סיום, הכל היה מהמם.
הוא הקדיש לי שיר, הכל היה מדהים.
אחת מהבנות בשכבה שלו לבשה שמלה ממש קצרה,
והיא ממש יפה,
הרגשתי חרא, והרגשתי מחיובת להסתכל עליו כל שניה,
לבדוק אם הוא מסתכל עליה.
אחרי לקחו אותם לגעש, למסיבה.
התבאסתי.
בכלל כשהוא יוצא,
אני מתבאסת.
אוף למה אני כזאת?!
בחיים לא התנהגתי ככה, עם שום בן.
דווקא עם הבן שאני הכי אוהבת בעולם זה קורה.
אין לו כבר זמן אליי.
הוא קבע לו משמרות בעבודה כל יום,
משעה 4 עד 12 וחצי בלילה בערך.
אין לו זמן,
הוא ישן עד 2 וחצי בערך ואז עד שהוא מתארגן,
ובא עד אליי, מגיע 3 ומשו.
והוא נשאר אצלי עד 4, והולך.
אנחנו מדברים בערך פעם אחת ביום,
וגם בשיחה הזאת הוא עסוק במשהו,
בעבודה, חברים, טלויזיה,
תמיד יש משו שיותר חשוב לו ממני.
אתם לא יכולים להבין, כי אתם לא אני.
אני מרגישה כ"כ בעדיפות אחרונה.
כאילו כל דבר אצלו ברשימה בא לפניי.
הוא מוכן לוותר על עוד חצי שעה איתי,
בשביל סתם לשבת ולראות טלויזיה,
אבל ההפך? ח=ס וחלילה שהוא יעשה את זה.
שמעו,
אני סתם מוציאה אותו חרא.
כי אני מרחמת על עצמי כמו סתומה.
אני אוהבת אותו הוא מושלם.
אבל ניפרדתי ממנו היום, כי נמאס.
נמאס לי להרגיש דחויה,
בעדיפות אחרונה, מכוערת, לא מספיק טובה.
זה לא באשמתו, אבל ככה אני מרגישה.
אני רוצה להיות מאושרת,
אני חושבת..
אני מתגעגעת אליו.
אבל חברות שלי אמרו לי לא לחזור אליו יותר.
הפעם להתמיד, לעמוד במילה שלי.
לא לתת לו לקבל אותי כמובן מאיליו.
אבל זה קשה,
אני לא יכולה.
אני אוהבת אותו כ"כ.
הלוואי,
הלוואי ולא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
