לא יכולתי להסתכל על הפוסט הקודם יותר, הוא העציב אותי, וחשבתי שהגיע הזמן לעדכן, שבשבילי זה אומר- להתמודד עם מה שאני מרגישה, ובזמן האחרון אני דוחפת את מה שאני מרגישה לאיזה פינה קטנה ומתפקסת על הלא חשוב.
אני מפחדת. אני תמיד בהרגשה שמשהו רע הולך לקרות, ואני לא יכולה לשלוט בזה, לאט לאט זה נהיה יותר ריאלי.. המבחנים הסופיים.. מה אם אני אכשל?!?! והעזיבה של הונגקונג.. אני אף פעם לא יראה את האנשים האלה יותר! והכי מפחיד... השינוי... לחזור לישראל בלי המשפחה ולהתגייס.
והיו לי אלף שיחות עם אמא ועם אבא וכל מי שהיה מוכן לדבר איתי על זה, והשיחה תמיד נגמרת במשפטים כמו "זה החיים", " צריך להתמודד" , "תוציאי מזה את המיטב", "יהיה טוב", וכמה שאני מנסה להפנים עם עצמי, אני פשוט מפחדת. אני מפחדת שאני לא ישתלב, אני מפחדת לצאת מהמסגרת הקבועה שהייתה לי עד עכשיו, למרות שהיתרון שאני נכנסת למסגרת אחרת, כי אני טובה במסגרות, ולא בההיפך- עצמאות, החלטות. אני מפחדת להיות בלי המשענת שלי והביטחון שלי- הבית, ההורים, האחים. אני מפחדת לאכזב את כולם ולהישבר. אני רוצה להיות חזקה ועצמאית, אני פשוט לא יודעת מאיפה לשאוב ולייצר את זה.
אם עכשיו כל דבר קטן מלחיץ אותי וגורם לי אובר רגישות איך אני יעשה את זה?
ויותר חשוב, אני לא מרגישה שאני מוכנה לצאת מהקופסא הנוחה שלי, אני לא בטוחה שאני רוצה, ואני לא חושבת שזה טבעי כי כולם מסביבי מתים להמשיך עם החיים, ואני רק רוצה להיתקע.
אני תמיד במעגלים תמידיים באהבה העצמית, יש תקופות שאני משלימה עם עצמי ואוהבת ומעריכה ויודעת שאני עושה הכי טוב שאפשר ואני הגרסה הכי טובה של תאיר, ואז ביום אחד זה מתהפך, ואני מסתכלת במראה ונגעלת. נגעלת מהגוף, מהפנים, מהמבט העקום והעיניים הנתלות האלה.. אני נגעלת מהמחשבות שלי ומהתנהגות שלי. ואני חושבת- לאן נעלמתי? מי זאת המפלצת הזאת?
אני לא מבינה למה זה חייב להיות במעגלים.. למה אני תמיד חוזרת לנקודה הזאת. ושאני חוזרת אליה. אני נזכרת בכל שאר הנקודות בחיים שזה קרה, שקיימים מאז שאני זוכרת את עצמי, ואז אני חושבת.. אולי זאת אני. אולי ככל שהזמן עובר אני מוסיפה לעצמי שכבות, שכבת האינטלגנציה, שכבת ההקשבה והאמפטיה, שכבת הביטחון, אבל כמו ששכבות מתלבשות, הם גם יכולות להתפשט ולעוף ממני, ולהשאיר את אני האמיתית, הקטנה, הפטתית וחסרת היכולת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
