כל מי שגבר שימחא כף

המסע החל

ואני לא מרגיש שבאיחור

לפעמים, כשאני מסרב להקשיב לביקורת העצמית,

ולכל ההבנה הסביבתית הדי גבוהה שלי, שלפעמים יוצרת אצלי גם סרטים מדומים,

אני מרגיש - מנותק.

מה, לשחרר את כל המחשבות?? אבל אז, אני אעשה דברים, מול אנשים, אפילו שאני לא בטוח טוב בהם,

ואז מה,

יצחקו?..

יזלזלו

ידברו.

מצד שני,

אני מחובר לעצמי.

אני מוכן להגיד בלב שלם במה אני טוב ובמה אני לא טוב. אני מוכן ללמוד.

כולכם התחלתם ממשהו.

וכבר שכחתי,

שמגיל קטן,

אני חושב שאני יותר טוב מכולם,

ומאז

כשהייתי פחות

בחרתי להפסיק להשקיע וללמוד

כדי שלא יחשבו שאני לא מוצלח

יחשבו רק שאני לא משקיען

שאני בדיכאון.

אני נחשף

ואני עכשיו

ואני גם מפחד,

אבל אני מקבל - את כל כאבי הבטן שצצים לי בזמן שאני מחפש עבודה, לימודים, זוגיות,

אתם פה בשביל להכווין אותי, אבל לא תימנעו ממני להתפתח.

השבוע הזה היה מהמשמעותיים ביותר שהיו לי תקופה ארוכה.

עברתי השנה טראומה בלי לשים לב, וסבלתי חצי שנה מהתקפי חרדה שפרצו בכל מקום ובכל רגע - בלי טריגר מובהק. וזה לא היה רק כאב בטן ולא רק רעד, זה היה צעקות גבוהות בתוך הראש, כאילו עשיתי אסיד. ומעולם לא נגעתי בסם. (חוץ מ)

אז אם חיפשתם לעורר אותי, אני לרגע לא מודה לכם על הסבל שעברתי כל השנה הזאת,

אבל אולי בקרוב אודה לכם על התקופה שבאה.

ואני לא מצפה רק לטוב.

אבל אני מצפה להיות בצמיחה.

ד"א,

מודה למעטים שבמקרה נכנסים לבלוג הזה לפעמים

מצחיק שמ2006 אני איכשהו עדיין פה.