התנתקתי מעצמי. זה היה די מזמן.
הסרתי כל סיכוי וסיכוי, שאהיה משהו בעולם.
המשקפיים שלי, לאיטם, התלכלכו, כהו
עד שכבר לא ראיתי כמעט דבר.
סירבתי
בתוקף
לקבל
את פרוצדורת הזמן
זה לא הגיוני שצריך לקבל החלטות
אין מצב, שאני כבר, לא ילד קטן.
ובכל פעם שנעתי בין מטרות
התחלתי לחשוב פחות, ופחות
כי זה לא משנה מה אבחר לעשות
העולם הוא גם ככה, מלא בצרות.
נזרקתי כך. מיד, אל יד.
כמו כדור.
לא באמת האמנתי
אבל, איכשהו, שידרתי
על במה אני שחקן ממש לא מדהים
אבל כאן, במציאות, הדברים די עובדים.
הרזומה שלי תפח
והאמינו בי, כל-כך
כשאני, כל פעם, דפקתי לעצמי מכה בפנים
יא חבר'ה איוולים, איך אתם לא רואים????
אני, מנסה, רוב הזמן, ומשקר, בו-בזמן,
וכבר ממש, לא יודע, מי אני.
מה אני אוהב.
מה אני רוצה.
מהי התשוקה האמיתית שלי
מה זה הקול הזה, שלא יוצא החוצה?
אני איש של במה? או מאחורי הקלעים?
עצמאי או שכיר? דעתן או שתקן?
אני , פאקינג , בכלל , מאמין , בעולם?
אני באמת באמת באמת באמת באמת רוצה לחיות רגיל נורמלי להיות כמו כולם?
אבד אני
מי שמוצא
פרס מובטח
כל חיי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
