כשתפוזים מתגלגלים
תחשבו על הפעם האחרונה שבה הייתם בסופר.אתם לוקחים עגלה, עוברים בין
המדפים באיטיות, בוחנים מוצרים.לפעמים אתם עוצרים, דגים איזו חבילת עוגיות מתוך
מבחר שלא היה מבייש את החצר המלכותית, ומתחילים לבחון אותה.קלוריות, פחמימות,שומן
רווי ושאר מושגים נכנסים לתהליך חישוב.כנראה שבסוף תתפתו ותשימו בעגלה.
אתם עוברים לקופה ומתחילים לפרוק את המוצרים מהעגלה למסוע שמוביל לקופאית.כשהמוצר
האחרון עוזב את העגלה,אתם נותנים דחיפה קטנה והיא מתגלגלת כמה צעדים
אחורה.המשכתם,ופולס חשמלי במוח שלכם מחק את העגלה מהזיכרון.
שלא תטעו,זה קורה לכולם.ואז באה השאלה המתבקשת: "אז איך קורה שכל העגלות
מסודרות שוב בשורה בכניסה לסופר?"
ובכן..זה כבר התפקיד שלי.
לא תמיד עבדתי בסידור עגלות.היו זמנים אחרים,אבל אין טעם לחשוב על
העבר כשיש לך עוד עגלה לשים בשורה.
היום הזה גם ככה התחיל ברגל שמאל: כשהגעתי לעבודה בסופר בבוקר, גיליתי להפתעתי
שהפלאפון שלי לא היה עליי."בטח השארתי אותו בבית",חשבתי.לא היה לי הרבה
זמן לחשוב כי הקונים הראשונים הרי אמורים להגיע עוד חצי שעה,ואם לא נספיק לסדר את
כל העגלות יש סבירות לצפות לפחות למלחמה גרעינית.
בעבודה הזאת אני הכי שונא את הילדים.אני יודע שזה לא בכוונה,וזה לא שלא נראה להם
הפרצוף שלי,אבל הם תמיד נוסעים בעגלות כמו במכוניות קטנות,מגלגלים אותן כדי שיפגעו
במדפים ורצים בצעקות אח"כ לחפש את אמא שלהם,בעוד אני מתחיל לאסוף את הבלאגן
שנוצר.בדרך כלל אני לא רץ: היא לא נותנת לי.אז אני מסתפק בצעקה
לכיוונם ונפנוף באגרוף.
לפעמים אני חושב שהם פוחדים ממני.לפעמים גם אני פוחד מהם..או לפחות ממה שיהפכו
אליו.
היום עבר מהר ובלי תקריות מיוחדות.הסופר שלנו הוא סופר קטן ונמצא
בפאתי העיר,אז כבר ב6 וחצי סידרנו את שורת העגלות האחרונה,קיפלתי את בגדי העבודה
ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס שמול הסופר.בימים האלה אני לא נוהג.אהבתי לנהוג
פעם,אבל בגללה זה כבר לא בטוח יותר,אז למדתי לאהוב את האוטובוס.
לרוב נהגי הקו שלי אוהבים לשתות את הקפה שלהם,אז צריך לחכות לקו חצי שעה או אפילו
יותר.היום הוא הגיע ישר כשהגעתי לתחנה,ואפילו היה כמעט ריק כך שיכלתי לשבת בשני
מקומות הראשונים האלה,ליד הנהג,שאני כ"כ אוהב.
נסענו לאיטנו לאורך רחובות קטנים ועקלקלים,האוטובוס חרק לאיטו,ואני הייתי בטוח
שבכל רגע הוא יעצור ויסרב להמשיך לנסוע, כמו עגלה בסופר אחרי שנותנים לה דחיפה קטנה.כשהגענו
למרכז העיר הוא כבר היה מלא לגמרי.ואז עלתה אישה בהריון.
היא עלתה באיטיות,שילמה והתבוננה בפנים האוטובוס.היא עברה על המושבים בסריקה,תוך
שהיא מחפשת מקום לשבת.כשהיא עברה על פני,הסטתי את מבטי אל החלון והשתדלתי להעסיק
את עצמי בתחנה שבחוץ, כי כשהיא המשיכה ללכת לאיטה לאורכו של האוטובוס,אף אחד לא
פינה לה מקום ולא קם.היא נעמדה בחוסר אונים באמצע האוטובוס ונאחזה במעקה.תהיתי
לעצמי,למה אין אפילו בנאדם אחד שיכול לפנות לה מקום.אדם אחד שלא יתעצל לקום ולעמוד
בנסיעה,זה כל מה שדרוש.
כך זה נמשך 3 תחנות.המשכתי לשבת.גם כל שאר הנוסעים באוטובוס המשיכו לשבת,בעוד האישה
נשארה לעמוד.
ירדתי מהאוטובוס בתחושת לב כבדה,בין היתר כי ידעתי שמצפה לי עוד הליכה
רצינית לפני שאזכה לשבת בכורסא הנוחה בבית.עשיתי את דרכי לאיטי,עובר על פני אנשי
עסקים ממהרים לדרכם, אמהות שממהרות לאסוף את ילדיהן, וילדים שממהרים להתחמק מהאמהות
שרודפות אחריהם.התנועה הייתה סואנת מהרגיל,נראה היה שכולם זזים מתוך
כוונה,במהירות,בלי לשים לב בכלל למה שקורה בסביבה. אני הלכתי לאט-היא הכריחה
אותי,אז העסקתי את עצמי בהתבוננות בשמיים ומתן צורות שונות לעננים.משחק של
ילדים,אני יודע,אבל לפעמים גם לי יוצא להיסחף בו.
זה קרה בין רגע.
הזקנה ההיא עם התיק הגדול התחילה לצרוח.התיק הגדול כבר לא היה עליה,אלא הוא זז
במהירות מפתיעה,תוך שהוא נישא על ידי בחור צעיר שכנראה ממש לא רצה להחזיר אותו.הוא
היה ענק,וכבר ציפיתי שהוא יתקע במישהו ויפול,אבל הוא עבר בגמישות חתולית בין
האנשים והמשיך לרוץ.אני זוכר שבאותו רגע חשבתי שאפילו אם ילד קטן ישים לו רגל,הוא
ימעד וישתטח.אבל זה לא קרה.הוא פשוט המשיך לרוץ,לחלוף על פני עוד ועוד אנשים,שחלקם
אפילו הסתובבו והמשיכו להביט בגבו בתדהמה מוחלטת,אחרי שחלף על פניהם.הוא חלף גם על
פני.היא לא נתנה לי לעצור אותו,אז לא עצרתי.כשהוא נעלם במורד
הרחוב,תנועת האנשים המשיכה לזרום.האמהות שבו לרדוף אחרי הילדים שלהן,ואילו אני
שבתי לתהות למה אף אחד לא טרח לעצור אותו.
כבר החלטתי לעצמי שזה היה היום הכי מלא תקריות שהיה לי לאחרונה,אבל
באותה המידה יכולתי להחליט שאני נשיא ארה"ב..נראה שמישהו החליט בשבילי שזה לא
מספיק,והגיע הזמן לעוד מערכה.
"אדוני,תוכל בבקשה להרים לי את הארנק?".התנערתי מהמחשבות וראיתי מולי
אישה בשנות ה40.יותר נכון ראיתי רק את הראש שלה כי היא החזיקה ביד מספיק שקיות כדי
להכניס בתוכן את תכולת כל הסופר שעבדתי בו.הארנק שלה שכב על הרצפה לידה,וכנראה נפל
מהכיס שלה קודם לכן.
ברגעים האלה אתה הכי שונא את עצמך.אתה יודע שזו לא טרחה גדולה,שמאמץ קטן שלך יכול
לעזור לאדם אחר,אבל אתה פשוט ממשיך ללכת.אתה מתעלם מכל ערכי המוסר שלנו כבני
אדם,מתעלם מהסבל ומחוסר האונים,ורק ממשיך כחרש אל המטרה שלך.
זה מה שעשיתי: המשכתי ללכת,תוך שאני עושה את עצמי לא שומע.חלפתי על פניה והגברתי
מעט את מהירותי כדי לברוח כמה שיותר רחוק ממנה.מעצמי,לעומת זאת,לא היה לי מנוס.גם ממנה
לא..
כשכבר כמעט הגעתי לצומת שעליה ניצב הבית שלי,זרקתי מבט לרצפה וראיתי תפוז מתגלגל.משו
לכד את עיני בתפוז הזה.זה היה מן הסתם עוד תפוז רגיל,מהאלה שלא מייצאים
לחו"ל,אבל לא יכולתי שלא לעקוב אחריו.מצאתי את עצמי בוהה בטמטום בתפוז,שכנראה
לא אהב את זה שבהיתי בו והמשיך להתגלגל.
חלפו כמה שניות שבהם נותרתי קפוא על מקומי,ואז הגיעו עוד ועוד תפוזים.הם התגלגלו
במורד הרחוב,כאילו יד נסתרת כיוונה אותם בין רגלי האנשים ההולכים.והאנשים?פשוט
השתדלו שלא ללכלך את עצמם בתפוזים.למעשה,כל אחד שעבר שם יכל לשים רגל כדי לעצור
אפילו תפוז אחד..
בזה אחר זה,התפוזים התגלגלו לכביש.חלקם נמחצו על ידי המכוניות וחלקם נפלו לתעלת
הביוב הצד הנגדי של הכביש.
באיחור הבנתי שאלה היו התפוזים של האישה עם הארנק.נראה שהיא ניסתה להרים אותו לבד
והפילה את שקיות הקניות שלה.
את התמונה הזאת-של תפוזים מתגלגלים בין רגלי אנשים במורד הרחוב,ולבסוף מתנפצים על
גלגלי המכוניות,אני לא אשכח לעולם.
כשכבר הרגשתי שאני לא יכול יותר,הופיע לו הבית שלי מבין העצים בסוף
הרחוב.עליתי לאט במדרגות וניסיתי לנחש מה מרתה,אשתי,עושה כרגע.זה מעיין משחק
שהמצאתי לעצמי: לנסות לנחש במה היא עוסקת שניות לפני שפעמון הדלת קורע את הדממה
ומפר את טקס שאיבת האבק,הבישול או הכביסה.
היום זו סתם הייתה צפייה בטלוויזיה.
"איך עבר היום?",היא שאלה."היא לא עשתה לך יותר מדי
בעיות?".עניתי שאני רגיל,ושהיה כמו בכל יום.אין טעם להטריד אותה בבעיות
היקום.יש לה מספיק משלה.
התיישבתי בכורסא שאני אוהב,והיא התחילה לעזור לי להסיר אותה.בדרך
כלל אני מתעקש לעשות את זה לבד,אבל היום היה יום אחר איכשהו,אז פשוט ישבתי
וחיכיתי.
לא ברור לי למה,אני הרי משתדל לא לחשוב על זה,אבל נזכרתי באותו יום,לפני 26 שנה
בערך.יישובי הצפון ספגו אז לא מעט קטיושות,וכוחות חילוץ והצלה הוזנקו לשם באופן
קבוע.אני הייתי בן 32,צעיר לכל הדעות,נלהב ופזיז.עבדתי במכבי האש כבר קרוב ל5 שנים
אז,ולמרות שהצפון לא היה התפקיד שלנו בכלל,החלטתי שאני מתנדב.אז הצטרפתי לעוד
קבוצות מתנדבים שהתארגנו,ויצאתי לצפון.
זו הייתה פעולת חילוץ של משפחה שנתקעה במקלט אי שם בקריית שמונה.2 דקות לתוך הארוע
נפלה קטיושה בחצר של הבית הסמוך.ההדף העיף את כל מה שהיה שם,וחתיכה של גדר מבטון
נחתה לי על רגל ימין.היו כאלה שניסו לעודד אותי בכל שיכל להיות יותר גרוע,שזה יכל
לנחות על הראש או על בית החזה.אבל זה נחת על הרגל וריסק אותה לגמרי.
את מה שנשאר כרתו בביה"ח,ובמקומה,אחרי חצי שנה של הליכה על קביים,התקינו לי אותה:
רגל מלאכותית,עשויה מתכת קשיחה,ובקצה בליטה דמויית כף רגל של אדם.מאז אני הולך(אם
אפשר לקרוא לזה הליכה) איתה לכל מקום.גם לנהוג אני לא יכול,אז יוצא לי ללכת די
הרבה יחסית לאדם זקן.
צלצול האינטרקום קרע אותי ממחשבותיי."נולדו לנו בני משפחה שאני לא מכיר
עדיין,או שאת מחכה למישהו?", שאלתי."זה בטח צחי",היא אמרה לעצמה
יותר מאשר לי והתחילה ללכת לכיוון מכשיר הפלאים הזה,שפותח את דלת הכניסה בלי צורך
לרדת למטה."אז..מי זה צחי?", התעניינתי.
היא הסתובבה,פנתה אלי ואמרה:"היום בבוקר קיבלתי צלצול הביתה..מהפלאפון שלך.זה
היה איזה בחור שטען שמצא אותו באוטובוס.כנראה שהוא נפל לך בדרך לעבודה.הוא אמר
שיבוא מאוחר יותר כדי להחזיר אותו".ובמילים אלה היא המשיכה ללכת אל הדלת.
אני חושב שיש לי מזל שהיא לא עצרה לעוד כמה רגעים.כנראה שהיא הייתה
נבהלת מהחיוך שהפציע על הפנים שלי באותו רגע.כל המאורעות של אותו יום כאילו נשכחו
מראשי,שכעת עברה בו רק מחשבה אחת:"הנה,תפוז אחד כן נעצר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
