ואולי זה גם הסוף. וזה בסדר. לפעמים קשרים נגמרים, 8 חודשים (כמעט) זה מאוד מכובד. תמיד הוא צוחק עלי שבאבטש הקודם שהוא יצא אליו זה כמעט נגמר, ושאנחנו לא חזקים בזה ("ביומולדת שלי!" "זה היה יום אחרי היום הולדת שלך.." "זה עדיין לא יפה!") ועכשיו הוא שוב באבטש ופה ושם אמירות ציניות עולות ונעלמות מהר, כדי לא להעיר את השדים.

לפני שבועיים הייתי אמורה לסגור, ואז פתאום משום מקום התפוצצה לי הבטן מרוב כאבים שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. בביקור רופא אמרו לי שזה דלקת בקיבה ואת שאר השבת ביליתי בבית בגימלים. בשישי בלילה אחרי שכנועים רבים הוא בא לבקר לכמה שעות ("פשוט לא היית בתוכניות שלי לשבת. היית אמורה לסגור. את יודעת כמה קשה לי שדברים לא כמו שאני מתכנן אותם"). אמרתי לו שחשוב שיבוא כי באמת חשוב שנדבר.

אני עוברת תקופה קשה. אני לא עושה כלום בבסיס חוץ מלטחון, העתיד הצבאי שלי לא ברור, יש אנשים בבסיס ששמו לעצמם מטרה לגרום לי לבכות לפחות פעם בשבוע, החרדות חזרו- קורים מלא דברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם. כבר כמעט שנה שלא הייתי בקרשים, ופתאום זה הגיע- לא כל הדברים, אלא החוסר יכולתשלי להתעמת איתם. אין לי כוח ברגליים, בגוף, אני תשושה מזה וחייבת לשבת. אני יושבת בחדר בבסיס ובוכה ובוכה ומתקשרת אליך ובוכה ובוכה, והוא לא יודע איך להכיל את זה. ובצדק, ותמיד אמרנו- אתה לא תהפוך להיות דלי של דמעות.

תקשיב, אמרתי לו. אני חוזרת לטיפול בקרוב. יש דברים שאני לא יודעת איך מתמודדים איתם, וגם לא איתך, וגם לא עם הרבה דברים. ואני יודעת שאנחנו בעיצומה של תקופה קשה, ואני מאמינה שגם בקרוב זה לא ישתנה. אבל אני הולכת לטיפול הזה, ואני אוציא את עצמי מזה כמו שעשיתי פעם, ואני רוצה שתהיה בזה איתי. אני גם אבין אם לא, אם זה קשה לך. אני חושבת שזה לא נכון להפסיק עכשיו, כי זה לא מקום שאפשר לבחון ממנו מערכת יחסים, זה נקודה מאוד נמוכה שאם נפסיק עכשיו לדעתי נתחרט על זה. זו דעתי. אבל אני רוצה שאם תהיה איתי, תהיה איתי. לא באמירות.

אני רוצה. אני כלכך רוצה, מיכלי. באמת. אבל את לא יודעת כמה קשה לי. את לא יודעת כמה קשה לי לשמוע שרע לך. רע לי גם. אני כלכך רוצה שיהיה לך טוב, את לא מבינה, מבפנים, כלכך כלכך רוצה שיהיה לך טוב. אני אומר, תספרי לי הכל, אני שם בשבילך. אני באמת רוצה. זה מה שחבר צריך להיות, לא? תמיד שם בשבילך. אני איתך. אני רוצה. אבל.. אני לא מסוגל.

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אנחנו נעשה את זה יחד.

זה פשוט.. כבד לי מידי.

(אני נזכרת במה שפעם חשבתי, שהבטן הקטנה שלו קטנה מלהכיל את כל כולי)

אני מוחה דמעה מעיניו. אתה לא חייב כלום. להיות אמיתי איתי. אנחנו נעשה את זה ביחד. בסדר? אתה איתי?

שכבנו במיטה, התחבקנו, דיברנו ונרדמנו. ב5 בבוקר הוא העיר אותי. חייב לחזור, הבטחתי לאמא שלי. תקשיבי- את ערה? תקשיבי. אני רוצה לחשוב על זה. בסדר?

כל היום שלמחרת הוא התקשר, מתחרט לא מתחרט, אוהב אותך מיכלי. לא נפרד ולא כלום, אני איתך, בסדר? אבל אני רציתי שהוא באמת יחליט.

למחרת התחיל תרגיל, גם חוצה זרועות וגם לשנינו. את הימים העברנו בדממת אלחוט, ובדקות לפני השינה לא הספקנו להכניס את הכל. היינו עייפים מידי. סיפורים יצאו בהקשרם. שבוע שעבר היה שבוע טוב, היתה אווירה טובה, עם עצמי ומסביבי, עשיתי דברים, גיליתי שהצבא טיפש ובכלל אין לי בעיה רפואית. (נו, בערך). היה ימים טובים, חייכתי וחשבתי- הנה, ככה זה יראה בלעדיו. לא הטוב, או הרע- פשוט, בלעדיו. קרו דברים ולא התקשרתי לספר, לא סימסתי שטויות, חשבתי הרבה- אבל כן, ככה יראו החיים אחריו. וזה בסדר. ואני בסדר.

יש סופי שבוע שאנחנו נפגשים לשעות ספורות בלבד. הסופ"ש האחרון היה מאוד בסימן שלו. כשחזרתי מהצבא עצרתי בת"א וקפצתי לאכול איתו ועם חבר שלו במסעדה. ביום שישי הוא ישן אצלי (אמנם שעתיים ועד 6וחצי בבוקר), וביום שבת חזרתי אליו אחרי יום מפרך+ עצרת. נסעתי אל הבסיס ממנו, מה שלא קורה בדרך כלל. דברים נראו כאילו לא אמרנו שנבחן דברים, כל הזמן הוא נישק וחיבק ואמר לי שהוא אוהב ושלא נפרד ושאין מה להחליט שפשוט לא נפרד, אבל משהו בי.. לא יודעת. זה הרגיש לי אחרת. עם עצמי. אני יושבת איתו, לידו, מתחבקת, רואה.. ומה אני מרגישה? והרגשתי פעם? מה הרגשתי בדיוק?

באמת יותר טוב לי בשבועיים האחרונים. אני מוקפת באנשים אחרים קצת, הרבה דברים שהציקו התפוגגו. והחלטתי גם להיות קצת יותר אחראית ופחות להתלונן, בשביל שנינו.

ואז אני מגלה שזה לא רק הדברים הרעים שמכבידים עליו. גם הדברים הטובים. לא מעניין אותו כלכך. מצד שני אנחנו אנשים שונים מרקעים שונים.

השבוע הוא עצבן אותי במשהו, התייחס אלי בצורה מאוד מעצבנת. השווה אותי בצורה זולה ממש למישהי אחרת.

אחרכך אמרתי לו: למה תמיד שאני מתקשרת אני מרגישה שהיית מעדיף שכל דבר בעולם היה קורה עכשיו? למה תמיד שאני איתך אני מרגישה כלכך רע עם עצמי?

ומאז הוא אומר שהוא אוהב אותי כל הזמן. אבל כל הזמן. בוקר טוב יפה שלי. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, לילה טוב. את הולכת לשירותים? טוב, אני אוהב אותך. דווקא עכשיו את מתקשרת?! טוב סתם סתם, אני אוהב אותך. אוהב אותך. אוהב. אוהב. אותך.

כמו פלסטר. לכסות על כל דבר שלא יבוא.

ואיך יודעים אם זה משבר או שזה נגמר? לאסוף כוחות או שזה חסר טעם?

ולמה עצוב לי, ואני חושבת: אני אתגעגע אליו. אל הסופ"שים איתו. לצאת איתו. הדברים שהיינו עושים ביחד. אבל שוב, אני אוהבת אותו או אוהבת את העובדה שהוא חבר שלי? ואיך אנחנו יודעים אם זה אהבה או התפשרות?

ובעיתוי מושלם, היום הוא יצא לאבטש. נהדר.

ומשהו קצת אופטימי: מחר יש לי פגישה ראשונה עם ידידה ישנה.