אני ואסף התווכחנו אתמול. סיפרתי לו על חברה טובה מהצבא שהיא נשמה טובה, באמת, בחורה מדהימה וחייכנית ואוהבת וכיפית, שהבעיה היחידה שלה אולי זה שהיא לא נותנת לעצמה לכאוב באמת כשהיא צריכה.

"זה מצויין" הוא אמר. "בדיוק כמוני. מה היא צריכה להיות, כמוך, להתבכיין על כל דבר?"

"צריך למצוא איזה מקום באמצע"

"למה, המצב שלי זה דווקא מצויין"

"מה, שהחבר הכי טוב שלך התאבד ואתם בכלל לא מדברים על זה?"

הוא שתק. אולי המשיך לחייך ואולי לא.

אחרכך הוא אמר "יש לי נקודה מנצחת. בסופו של דבר, מדבר או לא מדבר, אני שמח. את לנצח תשארי עצובה"

כן? הוא צודק? מה אתם חושבים?

אוף, מחר הגימלים נגמרים ואני חוזרת לצבא.