איך זה הגיוני שאחרי כלכך הרבה שנים הוא עדיין מלחיץ אותי?! משהו בי עדיין נדרך כלפיו?!

חצוף.

יש לי נטייה כשאני עם אנשים מסוימים הרבה להתחיל להדמות להם. בצורת דיבור, מחשבה, באיך שאני תופסת את עצמי. נו, אל תשפטו, כולם עושים את זה.

אבל מה קורה אחרי 34 פרקים של האנטומיה של גריי? 22 מהם בשבוע האחרון? להדמות לדמות בסדרת טלוויזיה? זה טיפשי, אני בת 20.

גאד, מה יהיה איתי.

[אבל זה היה כמו סם בשבוע האחרון. זה היה או זה או לכאוב. או לשקוע בספה במועדון מול הדיוידי או להזכר איפה אני ומה עשיתי או לא עשיתי בשנה/שבוע/יום האחרון. כשראיתי דאגתי להם, התרגשתי, תהיתי. בהפוגות בין לבין שקעתי בעצמי, נזכרתי, כאב לי. כמו סם. מה יהיה באמת?]