לא בדיוק. אבל שקראתי את הנושא מצאתי משהו שכתבתי בשנה שעברה (בפברואר 2008 לדעתי) על יחסי למדינה.

לא הכל רלוונטי אבל עדיין מעניין.

-

מצד אחד אני חושבת שזו המדינה הכי יפה בעולם. אני לא אומרת בציניות, באמת.
זה מדהים אותי כל שבוע מחדש איך אני יכולה להתחיל את היום במדבר החום-צהוב המדהים הזה (שאתה מסתכל על ההרים הגליים האלו ממול או את נחל צין שמתעקל כמו סימן שאלה ביניהם, זה פשוט מראה כמה הבעיות שלך כלכך קטנות לעומת העולם), לעבור בתחבורה ציבורית בכל מיני נוות (?) מדבר כאלו כמו משאבי שדה או ערד או אפילו באר שבע (זה לא הירוק, זה זה שפתאום יש חיים באמצע המדבר! מה זה קשור עיר, מה?! ועוד עם כל מיני מצבים הזויים כאלו כמו "כולנו מכירים את היעלים שתמיד באים להציק לנו בחצר"?! שלא לדבר על עומר-מיתר-להבים שזה בכלל הזייה), לראות את הנוף מוריק לך מול העיניים לאט לאט (ועוד מעט מתחילה התקופה שכל האיזור של קריית גת יתחיל לפרוח וזה מדהים). לעבור במושבים המנומנמים ליד גדרה, בכל מיני חורים כאלו ואחרים שלא הייתי מתפלאת אם פתאום היה יוצא איזה חקלאי עם מעדר או את ולוק דחלילי ומסתכל על המכוניות שעוברות בתמהון כזה של בני כת אמיש.
ואז בום! ברגע אחד תל אביב מתחילה וכל הציוויליזציה מכה לך בפנים! כל פעם שהייתי חוזרת מבארשבע זה היה מכה בי מחדש. להתחיל את היום בערד שעד היום אנילא מבינה את פשר העיר הזאת עד הסוף, ולסיים ביישוב הקהילתי שלי עם הבתים הפרטיים והרחובות הנקיים והירוק מאחורי הבית ולא גמלים.
או פעם אחת אני זוכרת שליוויתי אוטובוס ממצפה רמון ועד הכנרת.. זה היה מרהיב. כאילו קצת מזעזע כי זה לקח 9 שעות בגלל אלף ואחת דברים ורציתי למות, אבל הנוף היה בן זונה. לקום לפנות בוקר במצפה רמון שעוד חשוך, לעבור את המדבר בזריחה, לעבור את כל הארץ ולסיים בגליל הירוק כלכך ובכנרת.. זה פשוט בלתי נתפס.
אין, אין יותריפה מישראל. כמה סוגי נוף. במקום אחד יכול לרדת גשם ובעיר אחרת שמש קיצית. במקום אחד האנשים הכי מנותקים שיש, ובמקום השני-תלאביב. וים המלח, והכנרת, ורמת הגולן, והערבה, וים סוף, ואיזור מישורי והרים וצוקים ונחלים שלפעמים גם אפילו זורמים בהם מים. שלא לדבר על ירושלים, שזה בכלל פלא עולם- נראה לי שנכנסים בכניסה הזאת ליד הראל (?לא ממש מכירה את ירושלים), ורואים עיר אחת על מלא הרים. זה מדהים!
ועכו. וחיפה. ואילת. וכן גם ערים מגעילות כאלו כמו תלאביב, אבל זה גם חלק מההוויה- כמה שונות יכולה להיות במקום אחד, יא רבאק! זה מדהים אותי כל פעם מחדש.

אין, אין על ישראל. האוכל פה הכי טעים בעולם. אין פירות יותר טעימים מהארץ, נשבעת. וגם אם בחו"ל נחמד ואדיר ומגניב אש, כשהמטוס נוחת וכולם מוחאים כפיים זו תמיד הקלה. אין על עברית. אין על השפה שלנו שיכולה להיות ארכאית ולועזית וערבית וצבאית, והכל במשפט אחד. שזו ארץ כלכך קטנה שאפשר לעשות אותה לאורך ב9 שעות. שיש מסלול שחוצה את הארץ בכל המקומות שצריך. על התודעה הזאת של "מה, אתה מבת ים? מכיר את יוסי?" ושבדרך כלל הוא מכיר. זה תמיד מצחיק אותי שזה לא יקרה בשום מקום אחר בעולם, באמת.
שאנשים פה חכמים. שגם האנשים הכי בורים פה, ואלוהים יש בורות, אז יש להם מה להגיד. שלא משנה כמהאנשים יתאמצו להרחיק את זה מעצמם, יהיה להם דיעה על משהו. גם אם הם ממש יתאמצו להסתיר אותה, עוד לא פגשתי את הבנאדם שהאמנתי בלב שלם שהוא מטומטם.
(וזה לא כזה מובן מאליו. כשהייתי באקוואדור ראיתי אנשים קטנים. אנשים שבגלל כל מיני סיבות שהם בחרו בהם ובעיקר שהם לא בחרו בהם, אנשים שחיים שלמים יעברו עליהם ולא הם בהם. מבינות את השינוי? אנשים שיכולים לשתוק חיים שלמים מבלי לחשוב על צירוף מילים חדש. שהם איך שאבא שלהם וסבא שלהם וסבא של סבא שלהם היה, ואני לא בהכרחמדברת על אינדיאנים. זה גם לא בהכרחמה שניסיתי להגיד, וזה לא ימצליח לצאת לי אז אני אפסיק. ופה, לכו תמצאו את הבנאדם שבאמת באמת יבחור לשתוק. שאם תקשיבו אז תדעו שכל אחד מצליח להגיד משהו.
על כל הערבוב של העדות פה. שאיכשהו כולם פה רבע רוסיים, גם השחורים ביותר. שגם האשכנזים שבאשכנזים מכינים ג'חנון כל שבת (כמוני!), שלא משנה כמה אנחנו רחוקים, בסוף כולם יהיו עם כולם בצבא.

ומצד שני?

לפתוח עיתון. להרגיש את כל הרקבון של המדינה מבפנים. שזו מדינה שמפקירה את חייליה, זקניה, ענייה, מיעוטיה, הומלסייה, ערכיה, תלמידיה,  פריפריותיה, נשותיה המוכות, עוליה החדשים, הישנים, אני אפילו אעז ואומר מתנחליה, וזה משהו מאוד לא צפוי ששמאלנית תגיד. ואיפלו לא צריך ללכת כלכך רחוק וכלכך נמוך- תסתכלו על החינוך ואיך שמתייחסים אליו שם בממשלה ואפשר להבין שכל החתך הזה באוכלוסיה של ילדים ונוער, הוא ממש לא על סדר היום. ובואו נגיד שהחתך הזה הולך להיות עוד כמה שנים האוכלוסיה, ואיך שנערים נראים- ואני רואה כאלה כל שבוע מכל הארץ, זה מדאיג.
לראות את האלימות. ביננו לבין עצמנו, ברחובות, אלימות מאורגנת במשפחות פשע ידועות ואלימות לא מאורגנת, שבדרך כלל נדחסת לעמודים האחרונים בריבועים האלו על הילד בן 8 שדקר/אנס/איים/רצח מישהו ומידי פעם גם מקבלת עמודי אמצע צבעוניים כדי שלא כל חושינו יקהו לגמרי. האלימות והחוסר קבלה של כל דבר ששונה מאיתנו- ואני לא מדברת בהכרח על ערבים, אפילו לא הגעתי לשם. אתיופים רוסים מתנחלים שמאלנים עשירים עניים שחורים אשכנזים דתיים ערבים יורדים נשים טף, אם הוא לא נראה כמונו ולא מתנהג אותו דבר- אנחנו לא סומכים עליו. באמת, ככה זה איתם תמיד, שתדעו. אפילו בתוך הצבא! יא-אללה, כולנו לבושים אותו דבר ומקבלים בערך אותם זכויות, אבל גבעתי סתומים ונחל סטלנים וגולני חיות, ומוות לכל הג'ובניקים. והקצינות.
כמה אלימות, יא רבאק. בכבישים. לראות איך אנשים נוהגים, חותכים אותי כלכך באגרסיביות, מה, הם לא שמעו שאפשר למות בכבישים? שכל חודש נהרגים עשרות אנשים, שכל בנאדם מכיר לפחות בנאדם אחד ש? שכל אחד בנאדם עובר בממוצע לפחות תאונה אחת בחיים שלו? ובכל זאת- ממשיכים לחצות את המאה קמ"ש בכיף שלהם, ולשתות ולנהוג, ולהתייחס לכל העניין הזה לסוג של תחרות.. ותכלס, אנילא רואה שום סיבה לזה חוץ מזלזול בחיי אדם. תכלס. בחיים שלך ובחיים של אנשים מסביבך, פשוט לא לראות אותם ממטר שאתה על הכביש אם אתה נוהג ככה, באמת, זה מחליא אותי ומדהים אותי.
ואנחנו מדברים עם כלכך הרבה אלימות. וואו, חניכים ישראלים.. כל אחת היא פוסטמה, כל אחד הוא אידיוט. כל אחד מנסה לס\זיין אותם, והם לא יהיו פראיירים של אף אחד. הם לא יזיזו את האצבע שלהם בשביל פיפס.
לגור בבאר שבע שנה ולהחשף לתחלואות החברה במלוא הדרם: עיר מוזנחת, זקנה, שהזקנים מזדחלים באוטובוסים מבלי שאף אחד ייקח עליהם אחריות, מזדקנים בצורה שכלכך אבל כלכך לא מכבדת אותם (ותכלס, אתה רואה אותם נגררים ומתיישבים ונאנחים עם הבגדים העתיקים שלהם והריח הרע והקרוקס, ואתה מרחם עליהם, אתה באמת מרחם עליהם, כי אתה רואה כמה שהם מוזנחים ושהילדים שלהם כבר לא מדברים איתם ושאין להם כסף ושהם יכולים להעביר ימים שלמים מבלי שמישהו יבדוק אם הם מתו או לא, וכן זה אנשים שהייתי רואה בבארשבע כל יום. ובעיקר מה שהכי דוחה אותך מהם, מה שהכי מפחיד אותך, זה שתהיה כזה בעצמך. אז במקום לעזור להם, אתה מתרחק לצד השני של האוטובוס, וזה גם הגיוני כי הם מריחים רע, וזה תמיד מביך לעמוד ליד מישהו זקן. אולי הוא יצטרךעזרה? אולי הוא יסתכל עליך? ותראה דרך העיניים שלו איזה מבט כזה שמחפש מבט אחר, שעוד רוצה עזרה? אז מתרחקים). עניים. אנשים שנרצחים ברחובות. סטודנטים לא קשורים שחוזרים כל שבוע לתלאביב.
שדרות המופצצת, כבר 7 או 8 שנים. ילדים שהיום ביסודי נולדו אל תוך זה והם לא מכירים מציאות אחרת. שבאחת ההתקפות טילים בן גרעין שלי הלך והסתתר עם חניך וזה רק בן 13 ועוד עושה לו "אתה נבהלת, נכון? זה בסדר, תבהל. אל תתרגל לזה. אנחנו כבר התרגלנו". שילד בכיתה ז' (תנסו להזכר איפה אתם הייתם בכיתה ז' בחיים שלכם! על מה חשבתם אז) כבר רגיל לעובדה שהעיר שלו מופצצת בטילים ושהחיים שלו יכולים להסתיים בכל רגע, כי הבית שלו לא ממוגן וכבר 7 או 8 שנים הממשלה רק מטפלת בעניין. איך זה משפיע על החיים שלו שהוא מרגיש שהם יכולים להגמר בכל רגע, מה החשיבות שהוא נותן להם. ואם הם לא נותנים חשיבות לחיים, אז בכלל לא מפתיע האלימות שמתפרצת בהם ככה. לדעת בצורה כלכך ודאית מול עצמך שאם קסאמים היו נופלים על תל אביב המצב היה אחרת.

להסתכל על החברה ולראות מה מניע אותה. כסף. הצלחה. סמלי סטאטוס. איפה אני גר ומה נאי לובש ומה גודל החזה שלי. להכנס לTNT בפולג עם הדוגמנית הענקית שמסתכלת עליך בכניסה לפני החנות ואתה מרגיש כלכך קטן. כלכך.. לא יפה. וכל הטראנסים בפנים והצבעים וכל הריגושים האלו שמשכרים אותך ובעיקר גורמים לך לרצות.. כל מיני חלומות לא קשורים כאלו פתאום, קצת פסיכודליים, על בגדיים צבעוניים עם תחת יפה ושדיים בחוץ. להשתכר מכל הבגדים האלו סביבך, לקחת מפה ושם ומשם ומפה למדוד ולדעת שאתה שמן מידי בשביל כל זה. לשנוא את עצמך ולהחליט שאתה חייב להרזות בשביל המכנסיים האלו (וכמה אבסורדי, לא לבחור מכנסיים אחרים, בשבילך).
ללכת למסיבה ולמדוד את עצמך על פי אחרים. הסתכלו עלי הרבה? כמה מבטי זימה תקעו בי? כנראה שאני לא מספיק יפה, או לחילופין, שהשדיים שלי לא מספיק בחוץ. אם התחילו איתי, גם אם זה היה הבחורים הכי פתטיים, הדימוי העצמי עולה. אם לא- אני כנראה מכוערת ולא שווה לי לחיות בעולם, כי זה המדד.
שיש יישוב שכולם בו הולכים להיות טייסים וקצינים וביחידות מובחרות. "זה המסלול אצלנו. בצפר-צבא-בה"ד 1. ככה זה", ולפגוש אוכלוסיות אחרות מטרים מהם שלא יכולים לאפשר לעצמם צבא, כי לא יודעת, גם ככה המדינה דפקה אותם כלכך הרבה וצריכים אותם יותר בבית מאשר בגבול.
שכלכך הרבה אנשים לא מתגייסים. שכלכך הרבה אנשים בורחים מכאן. שכלכך הרבה אנשים מתייאשים. שאתה מסתכל למעלה לממשלה וזה בעיקר נראה כמו גן ילדים ולא כמו, לא יודעת, אנשים שצריכים להנהיג פה כל מיני דברים. היום ראיתי שלט לבחירות ונבהלתי- מה, כבר בחירות?! ואם יהיה, אלוהים, אז מה אני אבחר?! אני כלכך מאוכזבת, אני כבר לא יודעת על מי לסמוך שבאמת רוצה בטובתי, שבאמת רוצה בטובת המדינה הזאת, ולא בטובות הנאה שמוענקות לו כשר. וזה מגיע מהוולוו ועד טובות הנאה עם המזכירות.
לדבר עם כלכך הרבה אנשים מיואשיםץ שההורים שלי לא מאמינים שיהיה פה יותר טוב. הם יישארו פה, חס וחלילה שהם יעזבו את הארץ הזאת, אבל האם הדברים יכולים להשתנות? לראות אותם לומדים איך לחיות עם זה. אבא שלי בן 52 (היום, מזל טוב) ובפנסיה כבר שנה. מה פנסיה?! רבאק, מה פנסיה?!
חברה שמפריטה את עצמה לדעת. אם אני אהיה חולה ממש פתאום זה לא יהיה כלכך נורא, יש לי ביטוח משלים או מושלם, אבל להורים שלי לא היה כסף, אז זה היה הרבה יותר מדאיג. וגם יפה שהיה לי את הכסף הזה לקחת מורה פרטי אם אני רק צריכה ואם אני ארצה אני גם אלמד באוניברסיטה. ולמי שגר במקום אחר, יצטרך להלחם הרבה יותר בשביל הזכות הזאת. ומה אתה יכול לעשות בלי תואר ראשון? כמה רחוק אתה יכול להגיע בלי פסיכומטרי? ואיך תעשה פסיכומטרי בלי קורס של 5000 שקל?
לפתוח עיתון ובאמת לדאוג. באמת באמת לדאוג. אני חרדה לגורלה של המדינה שלי, בלי צחוק. אני ספקנית כלפי המשך קיומה. אתה פותח את העיתון ומריח את הרקבון, את הרקבון הזה במה שניסו לעשות פה פעם ואיך שזה היה היום, ואולי התבלבלתי וזה סתם ההומלסים שקפאו בשבועות החורף האחרונים. לא סתם אמרתי מדינה שמפקירה ערכיה- תקראו את מגילת העצמאות. זה מעלה גיחוך עצוב, באמת. או את רוח צה"ל: שליחות, אחריות, מקצועיות, טוהר הנשק, חיי אדם, רעות.. "מי זאת הרעות שכולם מדברים עליה כל הזמן?!" ואיפה היא נמצאת שאנשים מחפשים איפה לעקוץ?

זה רקב, רבותיי, רקב. לראות את זה ולאכול את הלב. להדריך ילדים אמריקאים מקסימים שבסוף אומרים שהם השתנו כלכך השבוע ולמדו כלכך הרבה דברים על עצמם. "לא משנה איפה יגידו לי לישון או מה אני אוכל או כמה זמן יתנו לי, הצלחתי ועשיתי והגעתי. אני יכול לעשות הכל", ולראות את החניכים הישראלים שזרקו אבנים על המפקדים וירקו עליהם. כי הם לא שמים זין, תכלס. כמו שחניך אמר לי פעם "היא פרחה. פרחות וערסים הם לא בני אדם. הם כמו ערבים"


באמת לדאוג. אני באמת אוהבת את המדינה שלי, ולא רק בגלל שיש לה נוף יחפה. אני חולה על ישראלים, על לחכות בתחנה מרכזית ולצפות מהצד בכלכך הרבה סוגים שונים של אוכלוסיה. לדעת מה המדינה הזאת יכולה להיות, באמת אור לגויים, ולראות איך אנשים בוחרים לשחק בקקי ולשנוא. וכלכך הרבה מיואשים.

סתם, זה מבלבל. לא יודעת.
הלוואי ויותר אנשים היו תופסים את עצמם כאחראיים על מה שקורה. זה באמת היה יכול להשתנות.

-

אולי אחרכך אוסיף.