אני כמהה למקום הזה. לכתוב. לכתוב ולפרסם. פעם קראתי למקום הזה "הבמה שלי בקצה העולם, כמו מופע רחוב שאולי יעצרו לידו ואולי לא"- בשבילי זה מספיק.

(עוד לא התחלתי לכתוב על ההווה וכבר שקעתי בנוסטלגיה? למה מה קרה?!)

גם לאט לאט אני מתבאסת להבין (איזה צירוף מוזר של מילים) שמכל המקומות בעולם פה אני כותבת הכי טוב. אולי כי אני לא מנסה, או לא ממש לא מנסה.

פתאום עכשיו אני לא כלכך יודעת מה להגיד.

גם מתמעטות לי השעות שינה. חבל.

בקצרה?

הרבה מוות, אגי משעול, ריק בקומונה, רצח באשדוד, אבטש, פרשת השבוע, שאלת האהבה, כסא נדנדה מול נחל צין, ריק מחשבתי, דכאון, שואה שלנו, שירת הסירנה, שחור ופתור חדש, לרדת מהאוטובוס כי ברגל יש יותר סיכוי לפגוש חניכים, ציפורי לילה, מחברת שירים, לשמור נגיעה, לילה אצל אסף, עור חלק, לעלות עוד קילו, לרדת עוד מידה בחזייה (מה הקטע?), לא שבעה, חלשה, עייפה.

אה ותרמתי דם לפני שבוע.

לא משנה, לא מובן, פעם אחרת, לילה טוב.

עריכה: היתה תאונה מחרידה ליד בית שמש, רכב עם 6 צעירים פגע ברכב עם 4 מבוגרים. 6 הרוגים, 3 לכל צד.

התמונות המזעזעות מראות רכב הרוס עד היסוד, מפורק ומערוך, חסר גג ומשענת ראש של מושבים. אויל הם היו שיכורים, אולי הם נסעו מהר, אולי קשה להתרכז כשיש 6 אנשים באוטו, אבל היתה תאונה, מחרידה, ואנשים מתו.

קשה לי עם העובדה שבסוף של כל שבוע יש מכסה של 6-7 הרוגים בתאונות דרכים. רוב הפעמים זה סתם.

זה גם מחריד מכל בחינה, וגם מפחיד.

לכל האנשים שנוסעים שיכורים, ששותים ונוהגים כי זה לא באמת משפיע עליהם (ולצערי אני מכירה המון כאלה), לכל מי שנוסע מהר כי הוא יכול ובאמת אני מאמינה ורואה שליטה מושלמת על הרכב,

אז תמיד יש רגעים קטנים של איבוד שליטה.

ועדיף שכשהם יקרו, תסעו על 100 ולא על 140.

לילה טוב.