(לפחות בינתיים)

וגם לא לאבא.

בהחלט חדשות טובות.

היום בין חיפה לנתניה באמת הבנתי שאני באמת כל הזמן על אוטובוסים. רק בשבוע האחרון הייתי באשדוד, ניצן, באר שבע, ערד, רמת הגולן, קריית שמונה, גינוסר, תל אביב, חיפה ועכשיו בביתי הקט בשרון. שלא לדבר שהערב כנראה אשא פעמיי לערב ירושלים.

אני קצת אוהבת את זה.

לונדון מרגיש כבר כמו חלום, הזוי משהו. ירד שם גשם.

גם השבוע בצפון (טיול יחידה) הסתכלתי בדרך על החלון והאהבה הזאת- פשטה בי. זה תמיד נשמע מונפץ, קצת קיטש- אהבת הארץ- מה הקשר בין זה לעולם? אבל כשאני נוסעת בכבישי הארץ האהובה שלי והנופים משתנים לי: הכנרת, המדבר, המישורים הנרחבים של איזור השרון, הרי יהודה, וגם תלאביב ודומותיה- משהו בין גאווה לאהבה באמת פושט לי בגוף וממלא אותי.

ארץ אהובה שלי, את. באמת חשובה לי. ובגלל זה כלכך חשוב לי לטייל בין שביליה.

ובאותו היום גם נוספה לכל האהבה הזאת גם צער רב, כי עם הבהייה בנוף שמתרחק מאחורי מחלון האוטובוס, לחשה המחשבה: עד 2014 היא כבר לא תהיה שלי.