"קמתי רע

לא פתחו אותי טוב,

הייתי צריכה להבריק

ויצאתי מט."

(אגי משעול, החברה הספרותית הכי טובה שלי לעת עתה)

יש לי כאבי מחזור. לא היה לי כאבי מחזור.. אף פעם. אולי כמה פעמים. אני בת 20וחצי, אחרי 8-9 שנים של דימום טריוויאלי, ופתאום מצטמקת לי הבטן באיזו אמירה לא ברורה. מה קרה לעולם?

אני לא אגזים, מרותקת למיטה (כמו רבות וטובות שאני מכירה) אני לא. לא אהיה ולא הייתי. מעטות הפעמים (בכלל כתבתי: מעטים הפעמות) שאני נופלת למיטה עם איזשהו כאב טריוויאלי. גם כשכואב לי הראש, גם הבטן.. אף פעם זה לא מרתק אותי למשהו. אני בחורה בריאה.

מאז שהפסקתי עם הגלולות המחזור שלי גועש ורוטש. זה מעצבן. לא יותר מזה. סתם מבאס.

רותם, מה אני אעשה בלעדייך?

מי ישלח לי הודעות חסרות פשר שייקח לי כמה שניות להבין (ע"ע: 'אבל אני רוצה סין'). עוד מעט חורף, איך לא נשב על המרפסת עם מרק נמס? תעשי את זה בלונדון בלעדיי? גם שם אפשר לשבת על המעקה עם הרגליים לאחו?  

או שאני אוכלת לך את כל העוגות בבית בתור מחווה לשתינו? מי עושה את זה חוץ ממני?

אז יש לך את אביב, ואני הכי שמחה וסנדקית ואמהית לקשר הזה, ואוהבת את שניכם ביחד ובנפרד לעצמכם. ולגור ביחד ולעבוד בעולם סטרילי וצבעוני כמו לונדון רבתי יעשה לכם טוב. וגם קצת רע, ואז תתעצבני עליו סתם ותתכרבלי במיטה ותתקשרי אליי ותבכי לי שהוא הולך לעזוב אותך ושאת גם מפחדת להתגייס/להשתחרר/להתחיל לעבוד/ להפסיק לעבוד/ כל משהו חדש בחייך שאת נחרדת ממנו ואז עושה אותו מעולה, ואחרי שעתיים תדברו ותאהבו ותסתדרו ויהיה לכם נעים הגופים המוכרים שלכם, אבל מה איתי? בריטניה-ישראל זה מאוד יקר.

והילה לא עונה לי מאז שטסתי. זה מטריף אותי. בליל הטיסה לוויתי ממנה תיק, ובדרך אליה התווכחנו על משהו, התעצבנו ונפגענו (בקצרה: היא לעולם לא תפרגן לי רומנטית, ותמיד תהיה קצרת רוח אליי. לי יש פיוז קצר ודרישות גבוהות לחברות, כנראה שזה יותר מידי בשבילה) ומאז היא לא עונה לי. התיק שלי עוד אצלה, למרות שהיא היתה צריכה אותו מאוד. זה מטריף אותי, במיוחד שהייתי באמת צריכה אותה בחלק מהפעמים שהתקשרתי (כבר שבועיים, כמה פעמים ביום). נגיד שאסף היה צריך מידע על סלקום. או שלאבא שלי מצאו גוש בערמונית ולשניה עצרנו את הנשימה. והיא לא עונה.

ובמקום לנתק קשר ושתלך להזדיין עם החבר השמנמן שלה (ואז תשלח לי הודעה עוד שבועיים שהיא מתגעגעת) אני מתקשרת עוד יותר כי זה מתסכל אותי. ושתחנק כבר. אוף.

ולמרות כל זאת היה לי סופשבוע לא רע בכלל. היום הייתי אצל הפסיכולוגית ובעיקר היו דברים טובים. אני יציבה רגשית כבר הרבה זמן. יש תקווה עם הגרעין, יש אמונה במשימה והצוות. ופחדים ולחצים ואחריות וזה, אבל תמיד יש. אני מתחילה ללכת לדיאטנית כי אני משמינה ומשמינה ובעיקר מפחדת להיות אמא שלי. פחות איך שאני נראית עכשיו, ויוצר עוד 20 שנה. החדר שלי מסודר כבר תקופה ארוכה ופתאום אני מוצאת את כל הבגדים והכל ויותר קל. השיער שלי יפה. אנשים איתי בקשר. עשיתי דברים שהיו חשובים לאנשים בסופשבוע האחרון. מחר ליגה והולך לא רע. אני ואחותי הסתדרנו בלונדון, ולמרות שהיא מנסה לחרב את זה עכשיו ולעצבן אותי בכל עת אני מצליחה לשאת את זה ועדיין לחייך. אני יושבת איתה, היא מנסה לסלק אותי ואני מחבקת יותר. אלוהים יודע למה. אפילו אני מכינה לה מתנת גיוס. כבר קניתי תחתונים מצחיקות, ואני אכין חולצה לבנה עם גלופה מצחיקה. חשבתי על לתפור לה כזה ארנק לחוגר, אבל אני לא יודעת לתפור ואחד כזה אין לי בעצמי. מה שגם שמתגייסים מאוד גאים בזה והיא תמיד היתה ילדת קונצנזוס ששואפת למה שבאופנה (בניגוד אליי).

ואולי אני והפסיכית ניקח הפסקה. מצד שני אני יכולה להתקשר אליה עוד שבוע ולמרר בבכי על חיי, אז עדיין לא למחוק מהפלאפון.

סתם קמתי רע.

אתמול ראיתי את הפרק הראשון של עמוק באדמה. איזה סדרה מצויינת. גאונות לשמה. צחקתי ונעצבתי והתרשמתי והתרגשתי, והכל ב45 דקות.

ממש הזכיר לי את הימים שהיינו אני ומאיה מתיישבות, בשישי בלילה, ורואות את זה. במקום לצאת. (כן, היתה תקופה שזו היתה אופציה ולא ברירת מחדל..)