ממש הרבה זמן התחשק לי לרקוד. ואני לא מהרוקדים. אפילו לא בצחוק. אבל לפעמים, האווירה בסלון, מוזיקה טובה, My humps במקלחת.. לפעמים הגוף דואב ומעקצץ והפתרון היחיד לסיטואציה it's shaking his ass off.

אז יצאנו לרקוד. שעות הסתבכנו בלהגיע לשם (באמת, שעה ורבע), בדרכים שסמרו מאימה ומדם. מהימי שישי שאתה חייב לספר עליהם, כי הם כוללים להוציא אוטו שהתחפר בחול ולהדחס באוטו 7 אנשים.

אבל בסוף הגענו למסיבה. וכמה שאני משוחררת בכתב (מוץ תבן יאדה יאדה), החיים האמיתיים הרבה יותר מעוכבים. במיוחד אלו שכוללים אינטראקציה של אנשים איתם. ולמרות ששתיתי ליטר בירה וסוג מסויים של וויסקי, והראש היה לגמרי בזה, לרגליים היה קשה להתרומם, לזרועות קשה להתרחק מהגוף.

נמאס לי, חשבתי לעצמי. מלא זמן רציתי לרקוד ולא יצא, והנה אני כאן- מוזיקה טובה, הרבה בחורים שיכורים, אני נראית מצויין- מה מטריד אותך? אבל הגוף עדיין, לפוף (?) בקורים לא נראים, במן גולם כזה. אז הלכתי לשירותים, נכנסתי לתא, והתחלתי לרקוד שם. קודם כל לבד, כמו בחדר (בשקט, בכל זאת, שאנשים לא יתהו לעצמם מה היא עושה שם כלכך הרבה זמן עם הרקיעות האלו), ואז אחרכך בחוץ.

ואז רקדתי. כמו שמלא זמן לא רקדתי. לא כלכך שיכורה, שתויה קלות, במצב עם הרבה מודעות ויכולת להניח את הרגל  על הרצפה (במגבלת החוסר יכולת שיש לי גם ברגעים מפוכחים) אבל רקדתי. הייתי יחפה, עם גופייה שחורה וחצאית לבנה מתופרחת, בחורה גבוהה עם פנים חדות שלובשת משהו צנוע, עוצמת את העיניים, יחפה, ולא שמה זין על אף אחד אחר.

ורוקדת כמו שאף פעם לא רקדתי. עם הרגליים גבוה, והידיים ולנער את הגוף מכל השעמום שהוא היה בו השבוע ובכלל. וכולם במעגלים ואני לבד, ואנשים מסתכלים- אולי בתמהון, אולי הם אוהבים את מה שהם רואים- אבל פרנקלי, מיי דיר, איי דונט גיב א דאם.

(וזה הסוד של להרגיש יפה, השאלה הארורה הזאת שהטרידה אותי כל השנים- שזה פשוט לא משנה).

והייתי חמודה ויפה ונשית- כן, נשית. מילה שכלכך רחוקה, מן תבנית שעון חול שהגוף שלי בדרך כלל לא נכנס אליה, מנטלית- בלי שום יכולת לעשות דברים במקביל או להיות רגישה לאנשים או להיות אחראית או צודקת או לדעת מה להגיד ומה מתאים עם מה ומתי.. לא. די עם זה. רקדתי וניערתי את הגוף והייתי נשית ויפה ומשוחררת.

והיה לי כלכך כיף.

צריך לעשות את זה יותר.

יצאתי מהשירותים. בחורה אחת הסתכלה עלי. "את בסדר?"

"מה?"

"את בסדר? את נראית לא טוב"

"מה? לא תודה. אני.. עייפה כנראה".

הן יוצאות מהשירותים. אני מסתכלת במראה. אני לובשת את הגופייה שלבשתי כל השבוע, את החצאית שלבשתי כל השבוע, העיניים שלי אדומות מהמאמץ והמעדשות. אני עייפה בטירוף אבל נראית טוב. 

בחור עומד ומסתכל עלי מחוץ לשירותים. הוא ראה גם את כל השיחה. נו, אני חייבת.

"תגיד" אני מחייכת אליו. "אני באמת נראית לא טוב?"

"את נראית מעולה. יותר ממעולה. את נראית ממש טוב"

"ככה חשבתי. תודה על המחמאה" חייכתי

ונמשכתי

והלכתי