לאחרונה חזרתי לנגן על גיטרה. זה נהיה קצת אופנתי בגרעין שלי, אנשים שיושבים על הספה בסלון, מנגנים איזה שיר עם ארבע אקורדים ומאוד שמחים מעצמם. אז בהתחלה היה לי קצת קשה- איך בשבועיים הם ברמה שלי, שאני למדתי 3 שנים? אבל האופנה הציקה לי וניגנתי- בהתחלה בחדרי חדרים, אחרכך גם ליד אנשים, ולאט לאט אני משתפרת ונזכרת ומשתפרת מהזכרון אפילו.

זה, וגם בכלל הרבה שיחות על התבגרות השבוע, הזכיר לי כמה זו התעסקות ממש גדולה שאתה ילד. למצוא משהו שאתה טוב בו באמת. לחפש זהות. עכשיו אני מנגת וסבבה וטוב לי, אבל אז ההתעסקות סביב מוזיקה וסביב תחביבים בכלל- במה אני טובה, בשביל מה אני בעולם. ואם אני לא אז מה אני בכלל?

וטוב שעברנו את השלב הזה.

כשהייתי בת 16 הייתי בטוחה שאני היחידה שככה. מלאת חרדות מעצמי, מאינטראקציה אנושית, מתלבשת שוב ושוב מול המראה. הייתי בטוחה שכולם נורמלים, יודעים מה לעשות, ורק אני דפוקה.

אני מסתכלת היום על ילדים (נערים ונערות? אני כבר בגיל שאני יכולה לקרוא להם נערים? זה כלכך זקן) ואני כלכך שמחה שאני לא שם. אני רואה אותם בשירותים, לחוצים מהחיים, לובשים דבר כזה או דבר אחר, קוראת את הבלוגים שלהם- הם בודדים, הם כועסים ומאוכזבים מעצמם. הם מרגישים לא מספיק. הם ממש ממש מוטרדים מביה"ס או מחברה או למה אין להם חבר. כשאני חושבת על זה עכשיו, על מי הייתי בכיתה י' על מה העסיק אותי- אני לא בטוחה שגיל 16 זה הזמן בכלל לשכב עם אנשים. הגוף עוד לא בשל, אתה בכלל עוד לא אוהב אותו מבפנים (שלא לדבר על מלא בנות שעוד לא גודלים להם הציצים בתקופה הזאת).

"אני פשוט רוצה להיות, לא יודעת, נורמלית, כמו שאנשים בני 17 אמורים להיות" אמרתי לדרור באיזה שיחה על המרפסת, מהשיחות הכנות האלו שהיו לנו פעם בכמה חודשים. ובמפתיע, הילד השקרן הזה, שאחרי 4 שנים אני מבינה שהוא היה הרבה יותר מבולבל ומסובך ממני, אמר לי משהו שהיה ממש נשגב מהבנתי בימים האלו.

"אני לא חושב שיש אמור להיות. אני חושב שזה הגיל שבו כולם מרגישים שהם לא מה שהם צריכים להיות, וזו תחושת הפספוס, זה מה שכולם מדברים עליו".

אז לא הבנתי את זה. הייתי ילדה מוזרה. לא בפרופורציות של בית ספר. הייתי גבוהה וגדולה, היו לי משקפיים שחורים וגדולים ושיער ארוך ומתולתל שכיסיתי בו את עצמי בכל פעם שפחדתי, היה לי הרבה דעות נחרצות על ניכור ותרבות הצריכה ומרד שהטחתי אותם כל הזמן באנשים סביבי, ובעיקר לא היו לי את אותן כישורי התחברות קלילים ובסיסיים, אלו שמונעים ממך מלהכנס ללחץ כשאתה יושב ליד אדם שאתה חצי מכיר באוטובוס או לפתח איתו שיחה קלילה במקום אחר. אז הייתי עם עצמי ועם מספר מצומצם של אנשים שאישרתי ואישרו אותי (בבודדים, כמעט אף פעם לא בחבורה), וככה התנהלתי 3 שנים, סולדת מהחברה וכמהה לה.

(ואז עשיתי ש"ש ואנשים הכירו אותי על הצדדים הפחות נעימים ולא כלכך אהבו את מה שהם ראו, ואז התגייסתי לנח"ל, והתאמצתי ולמדתי- איך מגיעים בזמן, איך מסדרים את החדר, איך רואים את האחר גם כשאתה לחוץ רצח. ואז הפכתי להיות מפקדת, ואז למדתי איך עומדים גם מול 150 אנשים ולא לפחד וגם לגרום להם להקשיב לך. ועשיתי את זה טוב. וגם נלחצתי מאנשים רגילים, בבסיס, אין ספק שנלחצתי, ואין ספק שגם בתור חיילת מן המניין הייתי מוזרה, וקשר עם המפקדה למשל לא כלכך היה לי, אבל מי שהכיר אותי העריך אותי, וידעו שאולי לפעמים אני מבולבלת ואולי ממלמלת דברים לעצמי, אבל אני בחורה טובה ויש לי רצון טוב ואמונה לאנשים, ולמרות שאני נראית סנובית אני לא, אז אהבו אותי והעריכו אותי. ולא סיימתי את שירותי בשדה בוקר עם אלפי מכתבים אבל השארתי שם חותם קל בלב, וזה מה שחשוב. וגם עכשיו, בפרק משימה, עם גרעין חדש ואוהב, זה עוד שלב בהתפתחות. המרחב הזה שנותנים לבנאדם להיות הוא עצמו, עם כל העצבים שהוא והעצבות שהוא והשמחה שהוא, גם שיש לו כוח וגם כשאין. ולפעמים אני מעריכה את זה רק שאני חוזרת הביתה ופוגשת אנשים מהשכבה שבחיים לא דיברתי איתם, וצוחקת איתם וחברותית ונחמדה ורואה בעיניים שלהם את ההערכה מחדש של המצב- היא השתנתה/ היא חמודה/ היא יפתה/ טוב לה יותר עכשיו).

בני נוער מחפשים זהות. הם מחפשים זהות בנרות. הם מחפשים משהו שהם הם- משהו שהם חלק ממנו או נפרדים ממנו. כמו כולם או יותר טובים. הם רוצים להיות כדורגלנים או זמרים או פסיכולוגים או יפים, הם מצטרפים לתנועת נוער או לקבוצת יחצנים, או יושבים בסנטר בפינות חשוכות. הם רוצים להיות משהו.

מה היה לי כשהייתי בת 17?

דבר ראשון (שלא קשור לעניין הזהות) הוא המודעות, שבגללה לא יכולתי, אפילו מול עצמי, לצרוך אלף בגדים או להיות סטיגמה מסוימת, לפתח הפרעת אכילה או להיות זונה לאנשים. לא יכולתי. ידעתי יותר מידי.

(פעם כתבתי פה פוסט על נוער ויאדה יאדה, לא מוצאת אותו עכשיו)

אז מה כן נתתי לעצמי?

הייתי בתנועה והיתה לי קבוצה. כל הזמן הזה עם כל הריבים והשגעונות והמוראלים, זה באמת חלק מהזהות שלי. ולא סתם עכשיו בגרעין אחר, ששריד לא נשאר ממנה, חלק ממני קצת נעלם.

היה לי את הציונים הטובים למרות שהייתי מבריזנית על. והויכוחים האלו בכיתה עם המורים שאיכשהו אהבו אותי בכל זאת.

והיו לי את המחשבות. והיתה לי את הכתיבה. (הצילום הגיע way מאוחר יותר)

חשבתי כלכך הרבה. חשבתי כל הזמן. קרו דברים מסביבי והיה לי כלכך הרבה מה להגיד עליהם, אבל החברים הקרובים שלי לפעמים הותשו ממני, והיה כלכך קשה לדבר עם חדשים.

המחשבות התרוצצו לי בראש, כל דבר היה בעל ערך: חפץ שלי שנשבר, גזע עץ שפנים חבויים בו, עיניים שנמשכות אחרי אנשים אחרים. כלכך הרבה דברים שהצטברו והצטברו כמו פופקורן בראש שלי-

אז כתבתי.

כתבתי בשולי המחברת שלי, כתבתי בפורומים, כתבתי כאן. כתבתי שורות שבורות וסיפורים קצרים. האמת, שבעיקר כתבתי כאן. כתבתי כי זה מה שאמרו לי מגיל 0 שאני עושה, בבטחון מלא וקמאי שזה ייעודי בחיים. כתבתי ופודבקתי, כתבתי ונאלמתי ונעלמתי ונהלמתי. בעיקר כתבתי כאן, קצת מוותרת על ההתעלות שאני יכולה להגיע אליה אם רק אתאמץ, והמשכתי לעדכן את האוטוביוגרפיה הוירטואלית שלי.

ואנשים הגיבו ואהבו אותי, לפעמים יותר ולפעמים פחות, ונפעמתי מאיך כלכך הרבה אנשים רחוקים מרגישים בול כמוני, מבלי לדעת שאני פשוט מאוד כנה לגבי התהליכים שקורים בי וסביבי, וזה מה שנקרא בעגה המקצועית- גיל ההתבגרות.

ואז יצאתי לש"ש ועל זה כתבתי כבר לפני כמה פסקאות, ובעיקר לאט לאט למדתי להיות נורמלית. למדתי מלא דברים שלא ידעתי לעשות, הבנתי שמלא דברים שחשבתי שרק אני עושה הם נחלת הכלל (או: לא כאלה טובים) והכי חשוב: למדתי לתקשר עם אנשים ולהיות פחות בודדה. ועם תחושת הבדידות גם התפוגגו מגופי המילים הממאירות, ועולמי הפך להיות יותר קל. קל ודל אך נורמלי.

אני כבר לא כותבת. שנים שלא כתבתי. לפני שנה היה פרץ אחרון של שירים שנבעו ממני, אבל לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה). לאחרונה אני מכריחה את עצמי לכתוב, מחשבות קטנות, סתומות, לא משנה מה רק לכתוב. אני יודעת שזה בוסרי, אבל אני כשאני מפסיקה לעשות משהו- הגוף שלי פשוט שוכח אותו.

אבל הפסקתי לכתוב. הפסקתי לכתוב כמו פעם, שזה קצת כמו טראנס. שאני בכלל לא חושבת ואחרכך תוהה מתי הספקתי להרגיש ככה.

ישבתי לפני שבוע עם נועה בים. עשינו משימות כתיבה אחת לשניה. היא כתבה על שמש שיורדת על הים, ממהרת לעשות את תפקידה באוסטרליה, ואני- תיארתי את המציאות מסביבי. לא התרגשתי יותר מידי.

יבשתי. נואשתי. תמיד אמרתי לעצמי- אולי אהיה עיתונאית, אבל בראש שלי אני יותר מידי עמוסה ומבולבלת בשביל שזה יקרה. רק עם הרגש, הרגשות העצומים שהציפו אותי (כמו גל צונאמי, אל כל חלקי גופי בשניות) אוסף המילים המבולבל יכל להפוך למשהו מעניין. ועכשיו? עכשיו אני סתם מבולבלת.

פעם כמהתי לזה. אמרתי- תנו לי להיות נורמלית, לא משנה באיזה מחיר. היום אני מבינה שבגלל פצעי בגרות טיפשיים, שבגלל לרחם על עצמי, איבדתי משהו גדול. איבדתי חלק מעצמי.

ואולי גם זה היה איזה ניואנס של התבגרות. פעם הילה התחילה להיות מתולתלת, בערך בגיל 14. אמרו לה הרופאים שזה בגלל שהיא מתבגרת וזה יעבור לה. שכחנו את זה, ועכשיו השיער שלה שוב חלק. ואולי גם הכתיבה שלי היתה בגלל הורמונים.

(ונזכרתי בעוד דבר אחרון. היתה כתבה על לאונרד כהן בצעירותו ב'לילות'. איזה יופי שהוא גר בקנדה, אמרו שם. קנדה היא הארץ המושלמת למשורר. היא אכזרית ואדישה ומתעללת. 'משורר' כך אמרו 'צריך תמיד סביבה שתהיה קצת מנוכרת אליו. הוא חייב להרגיש זר כדי לכתוב)