הוא היה צריך כבר ללכת. הוא ראה שיש לי משהו להגיד.

ניסיתי אבל לא יצא. רציתי שפשוט יקרא את המחשבות שלי, או כמו תיד שאנחנו מדברים על משהו והאצבעות שלי לוחשות דברים אחרים.

בדיוק דיברנו על זה שאנחנו לא צריכים להיות ביחד. שזה לא נכון, זה לא הזמן, זה יושב על תחושות בתוכנו שאנחנו לא רוצים להאכיל.. הסכמנו שזה המצב. הסכמנו שאנחנו חשים דברים ושאנחנו מבולבלים.

"אבל לפעמים פשוט בא לי. אתה מבין?"

אז שתקתי המון ופתחתי את הפה וסגרתי ופתחתי, וכל פעם המילים נראו לי נורא טיפשיות. בראש שלי חשבתי: אני הולכת לעשות משהו. אני רוצה שלא תהדוף אותי. אני רוצה שהקשר שלנו יצליח להכיל את זה. אני רוצה שזה יהיה חד פעמי אני פשוט לא מצליחה להרגיש את זה יותר ללא מימוש. בסוף אמרתי, בבלבול קל "אני רוצה לעשות משהו טיפשי".

ואז נישקתי אותך. ספק אם אפשר לקרוא לזה נשיקה.

השפתיים שלי נגעו בשלך, ושלך בשלי. היה שם את המגע הכי רך בעולם. שניסיתי להזכר אח"כ מה היה שם, זכור לי רק שפתיים, אפילו לא אותי או אותך בזה. איפה היית, אם נגעת בי בעוד מקום. בקושי אני זוכרת את מה שהרגשתי, מן צמרמורת רכה בפנים.

השפתיים שלי, מרפרפות על השפתיים שלך. בלי כלום, יבשות, רכות. בלי רוק, אולי קצת לחלוחית איפה שהעור מתהפך פנימה, אבל זהו. זו אפילו לא היתה נשיקה, רק שני אנשים שנוגעים אחד בשני במקום הכי רך שלהם.

ואחרכך הלכתי. חיבקתי אותך לשלום.

לא הולך להיות כלום כי אני החלטתי. הקשר ביננו יכיל את הנשיקה הזאת וימשיך הלאה, אולי עד הפעם הבאה שנצטרך להחליט ואולי אף פעם. מחר נתנהג אותו הדבר, וגם אחרכך. לא מתעלמים ממה שקרה, זוכרים ויודעים פשוט.. פשוט לא.

נסעתי הביתה, בדרך רק חושבת על זה ומנסה להתרכז בכביש. ממש לפני שחניתי פתאום חשבתי: כמה זה? 23? ופתאום היה נורא מוזר שלא חישבתי אותך כבר באותו הרגע. זו כנראה הפעם הראשונה.

'אני מרגישה מאוד שלמה. מאוד שלמה והחלטית. ליל מנוחה וחלום'

'את נהדרת'

'i'm doing my best'