כרמל ישנה אצלי, ובאמת שהיה כיף. אבל כל פעם שאני מנסה לישון אני נתקפת בהתקף שיעולים מהגיהנום, וגם היא די תופסת לי את רוב המיטה.

והרי הדרך להתנהג עם נדודי שינה זה לא לישון בכוח. זה ידוע לכל אינסומן.

כרמל ספרה לי שהיא דיברה עם מישהי עלי, הם דיברו על מישהו שהייתי איתו פעם. והבחורה אמרה- מה? אין מצב. איך? אבל היא כלכך שווה.. וכרמל הוכיחה אותה- נו באמת, אבל מה זה משנה, אנחנו תנועה ששמה את האדם במרכז וכו'

"כן ידוע סתמי, אבל היא! היא באמת אחת השוות"

(לא הפעם הראשונה שהדיאלוג הזה קורה אבל ניחא)

ואני חושבת על כל הויתורים שאני עושה לעצמי.

מה שאני באמת רוצה. להיות עם אנשים ולדעת שאני לא באמת רוצה אותם. שאני לא באמת נמשכת אליהם. שאני יכולה להתקפל לחלוטין רק כדי להרגיש מושכת וסקסית ורצויה ואהובה.

ושזה כלכך טיפשי.

אני זוכרת פעם חשבתי- אף פעם לא יהיה לי חבר חתיך. חתיך כזה באמת. לא שככה אני אבחר מישהו, הרי יש עוד כלכך הרבה פרמטרים חוץ מהשטויות האלו, אבל בעומק של העניין הרגשתי- רק בחורים מכוערים יכולים לרצות בי. רק אנשים שמשהו קצת דפוק בהם יוכלו להבין את האניגמה שבה נכתבו הפנים שלי.

מלא פעמים אני עדיין מרגישה ככה. וזה טיפשי. אני בחורה מושכת. לא פוטוגנית, לא הכי רזה, לא תמיד הפרצוף שלי מסתדר בבוקר (אין ספק שעם מדים אני נראית הכי קלאמזי בעולם, גם אחרי פז"ם של שנתיים+), אבל אני נראית טוב. וגם אם לא הייתי נראית- אז עדיין אני יכולה לעמוד זקופה מול העולם ולהחליט החלטות. ולהבין מה טוב לי.

אני קוראת עכשיו את אמנות האהבה. עם כל הסיפור הזה שכתבתי עליו לפני כמה ימים, ובגלל שאנחנו גם חברים מאוד קרובים גם בלי קשר מאוד התבלבלתי. שמרתי בסוד, לא סיפרתי, אבל חיפשתי מלא אישורים. בסוף החלטתי לחפש בעצמי.

אני צריכה ללמוד להיות לבד. אני רוצה להיות לבד. לא בודדה, פשוט, לבד. הרבה פעמים אני אוהבת להכיר בעצמי כבחורה שיכולה להרשות לעצמה להיות בלי חבר, אני גאה בעצמי שאני לא מדלגת ממערכת יחסים אחת לאחרת. אבל האם זה נכון בעומק של זה?

שאני ואסף נפרדנו הרגשתי הקלה. שנה ביחד. פאקינג שנה. זה היה המון זמן! לקראת הסוף היינו לאים שנינו. נפרדנו בצורה הכי טובה בעולם. ומיד העיניים שלי התחילו לתור אחרי אפשרויות אחרות. כל בחור שפגשתי, כל חיוך, כל קליק.. כבר דמיינתי וחלמתי וכו'.

ואז אמרתי- די! הרי הרגע נפרדתי מאסף. הרי אני לא באמת רוצה להיות עם מישהו אחר עכשיו. אני לא באמת רוצה את כל הסיפור הזה של מחויבות. להרגיש נאהבת? כן. לא בודדה? סבבה. אינטימיות ומגע? תמיד. אבל כל זה- זה המסביב. זה ה'יוצא מזה'. אבל את התכלס לא רציתי.

אז החלטתי להפסיק לחפש. לנסות לפרק את תחושת הבא לי חבר. מגע, אינטימיות, א-בדידות, צורך מיני.

התחלתי, לראשונה בחיי, לגעת באנשים סביבי. אין פחות טאצ'י ממני בעולם, אבל זה היה המחסום הראשון ששברתי.

בחרתי להכניס אנשים לתוך החיים שלי, להבין מי החברים שלי ומי לא, להציב רף לאנשים. אני חיה עם שותפים, יש לי גרעין, ותכלס- חוץ מבעיות היום-יום אין שום סיבה שאני אהיה בודדה.

והיה את הצורך המיני, ובאמת ששכנעתי את עצמי לתקופה שזה בסדר לעשות הפרדות אם כל הנוגעים בדבר יודעים את זה, אז שכבתי עם האמריקאי ההוא וזה היה כלכך מבחיל וריקני.. שהבנתי שלא.

(ועוד סיפור מצוין למה זה טיפשי וחסר טעם)

אז גם עם זה הפסקתי.

ואני קוראת אמנות האהבה ויודעת- אני לא מחפשת קשר. אני מחפשת אהבה. ושמחפשים אהבה אז מחפשים שיאהבו אותך או מחפשים לאהוב?

אני רוצה אהבה בחיי, אני רוצה ללמוד לאהוב. את העולם, את עצמי. להגדיר את עצמי לפי עצמי, לפי האנשים סביבי. אם אני מושכת או יפה זה כי אני אמרתי לעצמי לא כמה שהגיבו לי. לבחור את החברים שלי בקפידה, לטייל עם אנשים שאני אוהבת, לחזור לנגן (החלטה של השנה החדשה), לצלם, לכתוב.. לא לפחד.

והצעד הראשון לזה זה לעשות את זה בעצמי. ללמוד להיות לבד. באמת. לא לחפש כל הזמן עיניים, או מבטים בקהל ההמון. אני רוצה ללמוד להיות לבד. וזה הרי הכי קשה לי, כי כל המחשבות שלי מתפזרות מהראש ואני סתם מתבלבלת, אבל אהבה זו אמנות וכשלומדים אמנות כלשהי (שימו לב לחוסר הו') צריך סבלנות. צריך סבלנות ולהתרכז. ולעשות את זה שוב ושוב (ע"ע: הפוסט ממש פה מתחתיי). ואני מוכנה לעשות את זה.

וזו החלטה לשנה החדשה. זה באמת ובתמים מה שאני רוצה.

אני אהיה כנה: אני ילדה חולמנית. זה פוגש אותי בכל מיני הזדמנויות קטנות, בין אם זה במשימה או באנשים או ביני לבין עצמי. אני נופלת לחלומות קטנים כלכך בקלות שזה אפילו קצת מקסים, לחיות בראש שלי. כמו במוזיאון טייט בלונדון שהחלטתי שאני ועוד בחור משחקים מחבואים. הוא היה כלכך גבוה ומושך (לשניה עצרתי לידו ובהיתי), ואח"כ ראיתי שבכל חדר שאני נמצאת הוא מגיע גם. שאנחנו תמיד באותו החדר. התחלתי במשחק, הלכתי לכל מיני חדרים וחיכיתי לראות אם הוא בא. לפעמים לחדרים שהוא הרגע יצא מהם. חיפשתי את המבט שלו. עברתי לידו בכוונה. לפעמים גם להפך. אולי בכוונה ואולי לא.דמיינתי את עצמי ניגשת אליו ואומרת "אני גרה בישראל, זה האימייל שלי" וצוחקת מעצמי ומהתעוזה. אחרכך חבר שלו בא ובדיוק הלכתי וזה נגמר.

אולי זה היה שם, אולי לא. ידעתי שיש סיכוי גדול שזה רק בראש שלי. אבל עם זאת, נורא נהניתי. זה הסיפורים הקסומים שקורים לי בראש. אם מלצר מפלרטט איתי, או מסתכל עלי בעיניים כאלו, חצי ביישניות חצי סקרניות, אני אומרת לעצמי- אם הוא יהיה מי שיגיש לנו, אז לא טעיתי. לפעמים זה קורה וזה משמח. יכול להיות שהוא נשוי אבל בראש שלי אין לדעת.

זה מסוג הדברים שיגרמו לי ליפול באהבה () אחרי בחור ישיבה שאני פוגשת באבט"ש.

אולי אני סותרת את כל מה שאמרתי קודם, אבל זו אני. ואלו העובדות. ואני יודעת שאם נדלקתי על מישהו שזה פשוט לא נכון, הדרך היחידה להפסיק להתעסק בזה זה להתעסק במישהו אחר.

ואולי גם לדעת את כל זה ולהחליט בכל זאת: היי, אני בחורה גדולה. לפעמים אני יותר גדולה ממה שאני. או יכולה להיות יותר ממה שאני כרגע. אני לא יכולה לעצור את המחשבות, אבל אני יכולה לבחור לא להגיע לחיבוקים האלו, למצבים האלו, ללכת בזמן. לחלום בבית.

המיטה ריקה (לא כרגע, אמנם, אם היא היתה אז אולי הייתי ישנה!), ולפעמים קשה לי לבד. הרבה פעמים. אבל אני אלמד ואתגבר.

אני אמצא חברים, אני אגדיל את מעגל החברויות שלי. אני אהיה שווה ואלמד להנות מזה עם עצמי. בלי אישורים אחת לכמה זמן כשקשה, זה סתם ייקח אותי אחורה.

ואם מתוך החברים אז יקרה ואני אמצא את עצמי באמת מאוהבת במישהו, באמת רוצה לפתח ולהגדיל את הקשר הזה.. אז מילא, דברים כאלו קורים. אבל אני צריכה ללמוד להשתהות.

בעיקר שאל מול זה אני מרגישה בתקופה האחרונה הרבה גירודים של נפרדות, ובראש שלי אני מעבירה אנשים וחושבת- הא, הוא יכול להיות חמוד, הוא עלול להסכים (!!! כאילו זה לא סותר את כל מה שאמרתי בהתחלה, אני אף פעם לא יורה גבוה מידי, כנראה שהדימוי הזה של הנערה המכוערת/מפוחדת/מבולבלת ["..שיושבת בקצה של הכסא כדי לא להתבלט"- נקודה של כבוד למי שיזהה] זה משהו שייקח לי זמן רב לקרצף מעצמי החוצה, וזה מתחיל בלהפסיק למצוא לעצמי בחורים לגמרי ממוצעים שבטח יסכימו להיות איתי), ואז אני נופלת עליו ככריס רוק ביום בהיר, ואחכ לא מבינה איך זה קרה- אז זה חייב להפסק. וזה רוחות שיש בתוכי.

ואל מול זה אני רוצה להעמיד (איך קוראים לזה? לא אנטי-תזה, שנותנים מענה במשקל, נגיד שמרימים משהו, שכחתי את המילה..) את כל מה שכתבתי עכשיו.

כי אני מסוגלת ומספיק בוגרת כדי להתמודד עם זה. נפרדות וכו'.

איך יצא לי פוסט כזה ארוך? אלוהים יודע. מקווה להצליח לישון אחרי דבר כזה (אני קמה עוד פחות משעתיים כדי להקפיץ את כרמל לרכבת).

אני חושבת שזה אחד הפוסטים הכי חשובים שכתבתי לאחרונה. חתיכת חשבון נפש, גם אם הוא מבולבל ומעורטל.

בהצלחה לי ולכם, שנה טובה ואל ייאוש.