קראתי לא מזמן על זה שבנאדם שהולך למשפט קם בבוקר יום הדין, לובש שחור, וירא כולו- מה יהיה גזר הדין? אני זכאי או אשם? אבל ביום הדין האמיתי, זה שאדם נאלץ להסתכל בו פנימה ולעמוד מול השופט הגדול בעולם- מול עצמו- הוא קם בבוקר, מתארגן, מתרגש, שותה הרבה מים, עושה ארוחה גדולה, לובש לבן, מסתובב בשכונה להגיד שלום לכולם, מתרגש בלב על החסד השקט הזה, איך דברים כלכך שונים- מפריד את היום הזה מכל יום חול. ובעצם יום הדין של העם היהודי הוא לא יום אבל, הוא יום חג.

זה מאוד שימח אותי.

יש עוד מלא דברים שבא לי להגיד, אבל הצום מתחיל ואני צריכה להתחיל להתבונן לעצמי.

חג שמח.