"אמא, תפסיקי לבהות לי בחזה"

"זה פשוט נראה כאילו עשית השתלה"

היום נקלעתי לויכוח עם אבא על תחרות מלכת היופי בישראל. אני נדהמתי שמותר להשתתף בו אך ורק מגובה 1.70 ומעלה (כנראה נמוכות לא יכולות להיות יפות). בתגובה לזה הוא אמר "ונראה לך שאת לא יכולה להיות מלכת יופי?"

"ונראה לך שאני רוצה להיות מלכת יופי?"

"אבל את חושבת שאת יכולה?"

"אבל אני לא רוצה!"

"אבל את יכולה?!"

"אבל אני לא רוצה!"

וזה היה הויכוח.

(ולשם הפרוטוקול הפנימי שלי יש לציין, שאם רף הכניסה לתחרות מתחיל מ1.70, הוא כנראה גם נגמר ב60 קילו. אבל זה לא משנה, כי אני לא רוצה!)

אתמול הייתי בחתונה. לא כלכך ברור לי של מי, ההורים שלי איבדו את ההזמנה והבינו תוך כדי האירוע. אני קצת התרגשתי כי לא הייתי בחתונה איזה 10 שנים לפחות (חוץ מלעבוד בכאלו, אבל זה לא באמת קשור ומרגש. אגב גם אתמול לא, כי כמו שאמרתי, לא הכרתי אף אחד).

את ההורים שלי לא מזמינים לאירועים בדרך כלל. לאבא של אבא שלי היו 9 אחים ואחיות שהשריצו דור שלם של אשכנזים שלא באמת מכירים אחד את השני. לפני שנתיים בבר מצווה של אחי, היו איזה 30 אנשים זקנים שפשוט הציגו את עצמם בתור בני דודים של אבא. ואכן, אבא שלי גם בגיל 54 הוא הצעיר בבני דודים וגם לא אדם חברותי במיוחד (נחשו ממי ירשתי את התכונה הזו), אז אין לו כלכך על מה לדבר עם אנשים, אז ההורים שלי הם לא בדיוק הזוג המועדף ברשימת האורחים. וגם במילא להורים שלי אין מה לספר (אבא שלי בפנסיה כבר 3 שנים ואמא שלי לא מעניינת), אז את המבוכה הקבועה הם פתרו בעזרת הדבר הגדול ביותר שהם הצליחו לעשות בחייהם הקצרים, והוא אני.

(מותר לי להגיד את זה, אחים שלי קטנים יותר ממני)

וחוץ מזה אני גם יפה ומעניינת, אז מותר.

בכל אופן, אתמול הוצגתי למלא אנשים זקנים שהם כנראה קרובי משפחה מדרגה אלף ולא זכרתי אף אחד. היו לי כל מיני רשמים מהחתונה (אנשים אוהבים שמשרתים אותם, המלצרים היו קטנטנים, החתן כנראה בארון) אבל אחד מהם היה- damn, המשפחה שלי גבוהה!

אלוהים חנן אותי להתנשא לגובה שמאפשר לי להיות מלכת היופי ה60 של מדינת ישראל, ואני אומרת אלוהים ולא גנים כי המשפחה שלי הרבה יותר גבוהה מזה. בעוד אני 1.70 בלבד, אחותי הקטנה עברה אותי ב6 סנטימטר ואמא ב10. מן הסתם הגברים בבית גבוהים יותר משלושתינו, ככה שיצא שאני נפילה בחוץ וגמדה בבית. אבל אתמול, שפגשתי מלא אנשים גבוהים, בנים ובנות כאחד, הרגשתי לראשונה בחיי כמו הבנות הנמוכות שאני תמיד מסתובבת איתם, והיה לי מוזר.

אין לסיפור יותר מידי פואנטה. אם יש צורך בכזאת בכל מקרה אז חתונות זה דבר מיותר.

(ולפרוטוקול יירשם שמעולם, אפילו לא כשהייתי תמה וחולמנית יותר ממה שאני היום, לא דמיינתי את עצמי מתחתנת)

אבל היום סבא שלי היה בן 80 והתרגשתי מאוד.

אולי בהזדמנות אני אספר עליו ועל (ואני מצטטת את עצמי) "אתה תמיד אומר לי שהפכתי אותך לסבא, כי הייתי הנכדה הראשונה, אבל אני חושבת שאתה, בדרכך, הפכת אותי לבנאדם שאני היום"