וכמה מהר אני לא עומדת בהבטחות של עצמי. כנראה שככה זה.

פשוט השבוע דיברתי עם עצמי כלכך הרבה, שנגמרו לי המילים.

ובכן, לא אמרתי מה יהיה האורך של הטור, אז אני אנסה לכתוב קצת בקצרה (ומנסיוני אני יודעת שכשאני אומרת שאני אכתוב משהו בקצרה, יוצא לי הרבה יותר).

אני אספר כמה דברים שלא קשורים אחד לשני, נשים אותם תחת הכותרת המלצה:

שבוע שעבר סיימתי את הספר חלון פנורמי. הספר, שמתאר קיץ אחד בשנת 1955, מספר על זוג צעיר, פרנק ואפריל ווילר, שמנסים להבין כל מיני דברים. הם נשואים שש שנים, יש להם שני ילדים יפים, הם גרים בבית נחמד בפרבר נקי ליד ניו-יורק, אבל לעזאזל, הם שונאים את החיים שלהם.

בתיאור ריאליסטי ומדויק, בלי יותר מידי תיאורים, חושף ריצ'ארד ייטס את השקר שמאחורי החיים האלו. את ההבעה הזאת רגע אחרי החיוך הזוהר, שהוא נרקב לאיטו על הפנים. הם יוצאים, מתלבשים יפה, משתכרים כל הזמן, מדברים ללא הרף על החיים המחורבנים האלו, אבל הם חיים אותם לחלוטין. ממש אפשר לראות בדמות של פרנק, בחור חכם וכריזמטי שמבלה כל חייו בלהתחמק מהעבודה שלו ולספר על זה לאשתו, הוא ממש דוגמה מצוינת לזה. איך כל רגע, כל בדל הבעה שלו נחשב אלפי פעמים במוחו, כדי ליצור את האפקט המושלם. הוא בחור מחושב לחלוטין עד הניואנסים הקטנים ביותר (כולל להגביה את הכתפיים שלו כדי ליצור חזות גברית, כולל לסגור את הלסת חזק בשביל צדודית מרשימה עד שכואבות לו השיניים), ובעצם חסר בטחון שרק מחפש כל הזמן אישורים מהסביבה שלו.

זה ספר מצויין שממש הרבה פעמים במהלך הקריאה אתה שוכח שהוא מתרחש ב1955 ולא בימינו. הוא מאיר באור כל כך חזק מערכות יחסים בין אנשים בחברה מנוכרת ופוסט מודרנית, עד שרואים את כל הקמטים הקטנים שאף אחד לא רוצה לראות. נהניתי ממש מכל רגע, גרם לי לחשוב הרבה וחיזק יותר את העמדה שלי מלהתרחק ממערכות יחסים כרגע (לא בצורה גורפת, פשוט לא להשליך את עצמי על בחור כמו שאני תמיד עושה).

ממליצה מאוד.

עוד דבר מעניין שנקלעתי אליו השבוע היתה העיר תל אביב. היה לי תור לרופא ב11 בבוקר, וב7 הייתי צריכה לעלות על אוטובוס לירושלים, ככה שבעצם מ12 היו לי 7 שעות לשרוף שם, פחות או יותר. החליט הגורל וכולם היו עסוקים באותו היום, אז הבנתי שאני הולכת לבלות בעיר הגדולה לגמרי לבדי, בלי שום תוכנית גיבוי.

בסוף זרם רצח. ללכת בתל אביב כשאתה לא ממהר או מאחר לשום מקום זו הרגשה מרעננת כמעט. חלפתי על המוני אנשים באופניים, ברגל או באופנוע עם ההבעה התל אביבית הזאת, עם הגבות הקפוצות (קמוצות? כפוצות?), הבעת ה: "יש לי חזון, אל תפריעו לי בדרכי". וללכת כשאני לא יודעת מה אני עושה, שאני נכנסת לכל חנות שנראית לי מעניינת.. זה היה כיף.

המסלול שלי התחיל בבזל, דרך כל דיזינגוף, הייתי שעה או שעתיים בספריה שבסנטר (קראתי את "בגוף אני מבינה" ושוחחתי עם גרוסמן בראש), ועד לשוק הכרמל. אכלתי בקיורטוש (בזבוז כסף), בית קפה חמוד בסמטה אלמונית (שם מוזר, מאוד מומלץ), פגשתי בדרכי את אסף ו2 בני גרעין, צילמתי קצת, קניתי מתנה למירי, והייתי ב2 מרכזי אמבטיה שונים, שניהם על אותו הרחוב.

אבל הכי נחמד היה באיזה מרכז יהדות שהסתתר מאחורי חנות בקינג ג'ורג'. השלט סימן אל תוך הבתים, ועוד שלט הפנה אותי לכניסה, שהיתה בחצר האחורית.

במבט ראשון בחנות היה שולחן גדול, מטבחון קטן, פינות ישיבה והרבה מאוד ספרים. 3-4 בחורים דתיים אכלסו אותי, לא כל כך מתייחסים אליי (לא כי אני בת, סתם כי הם היו עם עצמם). התיישבתי קצת וקראתי כל מיני ספרים. לא הייתי צריכה עזרה, ואני גם שונאת ששואלים אותי, לפעמים זה ממש יכול לגרום לי לצאת מחנות, אבל הם היו בסדר.

ממבט שני, היו עוד כל מיני דברים לא רגילים בחנות. מכונה לתדלוק ידני של פז. שורה של כסאות מהקולנוע. שני המדפים העליונים בכל ספריה היו מלאים בשעונים. ממש הרבה, בסביבות ה70.

קטע סימלי? קבליסטי? אמונות תפלות? העברתי הרבה ניחושים בראש, ולפני שיצאתי הייתי חייבת לשאול.

"אה, זה" צחק אחד האברכים (מותר לי לקרוא לך ככה?). "פעם זו היתה חנות יד שניה. הבעלים של החנות חזר בתשובה, והשאיר חלק מהדברים פה".

צחקתי. זו התשובה הכי טובה ששמעתי באותו יום. "בגלל זה הכסאות קולנוע?"

"לא, זה חמוד. את זה סתם מצאנו ברחוב"

כשיצאתי הם הזמינו אותי ללמידות, הם עושים שם כל ערב וגם בחנוכה יש פסטיבל ארוך באיזור ערד. על ההזמנה היו דמויות מרקדות עם פרצוף של רב וגוף של מלך הדיסקו. לערד אני כנראה לא אגיע, אמרתי, אבל לאחד הערבים אני אנסה.

וכשיצאתי מהחנות הרגשתי נורא טוב, לא ידעתי למה. וזה הדבר הכי מעניין שעשיתי באותו יום.