תפסיקו לטוס לי.

בבקשה. עוד חודש, אני אהיה בת 21, וכל החברים שלי יהיו מעבר לגבול.

שמרית טסה ביום שני לדרום אמריקה ל5 חודשים, רותם עובדת בלונדון עד פברואר, יונתן לצרכי עסקים () בארה"ב, דור בחיפה, שזה כמעט לא בארץ. מלבד הגרעין נשארה לי רק את מאיה, מהחברים שאני יכולה להתקשר אליהם ולקפוץ.

אני פותחת פייסבוק. כולם בחו"ל. עובדים בקאמפ או בעגלות, בהודו, תאילנד או דרא"מ. מעלים תמונות, מהגגים סטאטוסים באנגלית, או סופרים דקות לטיסה שעוד מעט תצא.

כאילו, אין ספק, זה חלק מלהתגייס שנה אחרי כולם. כשהראשונות השתחררו אני עוד לא שנה, כשאני מקבלת סמל הן ממלצרות את נשמתן לשטן. ועכשיו זה לראות את כולם, עם כל הכסף שהם חסכו, ולנופף להם לשלום מהקרקע.

אני פשוט תוהה למה כלכך הרבה אנשים בורחים לגלות. כן, אני מבינה, זה הזמן היחיד. כי עד עכשיו היית מקורקע לארץ, בכל כך הרבה אופנים, ואח"כ תתחיל האוניברסיטה, עבודה רצינית שלא תוכל לצאת ממנה.. אבל עדיין, זה חוצה כל כך הרבה אנשים שונים.

זה כאילו נכנס עוד שלב חדש לרצף. תיכון-צבא-חול-לימודים-חיים. אל תשכח את השלב הזה שבו אתה חי במקום קצת אחר, מדבר בשפה זרה, מתלבש קצת כמו מישהו שאתה לא. איזה רגע של הקלה בחיים שבו אתה קצת מישהו אחר.

ועוד חודש אני הולכת להיות בת 21 וכולם יהיו בחו"ל. וחודשיים אח"כ אני אשתחרר ואז תדירות השאלות של 'נו, אז מה את הולכת לעשות בחיים' הולכת לעלות, ואיתם כמה שיותר קשה להסביר מה אני עושה עכשיו.

וחו"ל יהיה שם. הוא תמיד יהיה. הוא אורב לי, עם המזג אוויר היותר נוח שלו והאנשים היותר נחמדים שלו ולוחש לי כל הזמן: בואי.

בואי ותהיי קצת מישהי אחרת. בואי ותקני כל בוקר קפה סטארבקס ותתלבשי כמו בחורה שאף אחד לא מכיר. בואי ותחייכי בנוף אחר, בשפה אחרת, בואי אל תמדדי את עצמך כל הזמן מול המציאות כי היא לא תהיה קשורה אליך. בואי ותהיי זרה.

הרגשת הזרות שמושכת אותי אליה כל הזמן, אל נופים שאני לא מכירה, אנשים שאני לא מכירה, עיניים שנמשכות אחרי רכבות ואוטובוסים. כמו להתחיל לנווט בעיר שלא מכירים, ואז למצוא בה את עצמך (אני מעולה בזה. ידעתם שיש לי חוש כיוון אורבני מצוין?). כמו ללכת לאיבוד ולהסתדר. כמו לשבת באוטובוס, המקום שבו אני כנראה מרגישה הכי בנוח, ספסל אחד לפני האחרון בצד שמאל.

ודרא"מ. מה יש בה שכולם כל הזמן נוסעים לשם?

הרי מיטבי לכת יודעים: הייתי שם. בתחילת י"ב. יש לי משפחה באקוואדור וההורים שלי החליטו מתישהו לקחת אותנו לראות.

היה לי קשה. זה חתיכת סרבול לילדה בת 16 להעלם פתאום לחודש מהארץ, במיוחד בתקופה גורלית כמו תחילת י"ב, בטח לא עם אנשים מוזרים כמו המשפחה שלי. ובכלל, זה א. לא טיול משפחתי, ב. אני לא כ"כ ילדה כזאת. באחד הלילות מצאתי ג'וק במיטה שלי ורציתי למות. האוויר היה שם דליל מידי, המקומיים קטנים מידי,וחוץ מלצאת לשווקים וקצת ויכוחים פוליטיים עם הדוד, לא עשינו שום דבר מיוחד. אני זוכרת שראינו טלוויזיה הרבה. עד כדי כך.

בכל אופן, אמרתי לעצמי אז: דרום אמריקה זה דבר טיפשי. אל תחזרי לפה כשיגיע הזמן.

אבל באופנה כמו באופנה, היא תמיד מכריעה אותי. גם חשבתי שסקיני זה טיפשי ואיכשהו יש לי שניים בארון. ושכולם עושים משהו, אז קצת יותר קשה שיהיה לך דעה.

אני לא יודעת מה קנה אותי, אני חושבת שזה היה עניין הספרים. שמרית ספרה לי שאתה בא עם ספר או שניים וכל הזמן מחליף. וכנראה שזה קנה אותי.

הארעיות הזאת. הלצאת למסע ששום דבר לא באמת יציב: לא הרכוש שלך, לא התוכניות, לא החברים שיצאת איתם. הכל ניתן להחלפה. זה מעלה בי רתיעה ומשיכה בו זמנית.

לצאת לדרך עם תיק על הגב וכל דבר שיש בו חשוב. שום משקל מיותר. לא להקשר לשום דבר באמת, להחליף אנשים כל הזמן, נופים, ארצות. הדרך נפקחת לאורך וזה לא משנה לאן היא מובילה.

והניגון שלי מרים את הראש ומצטמרר. נדודים. כל הדברים שמעקצצים בי עכשיו-פשוט לקום וללכת. לדבר בשפה זרה, להיות כל פעם מה שבא לי להיות. כמו בגדנ"ע, אולי בגלל זה היה לי טוב, לא באמת להקשר.

(או: להקשר הכי הרבה שאפשר לתקופה, להשאיר חותם וללכת. לנופף לשלום).

אוף עם הפייסבוק הזה וכל התמונות של האנשים. היפים, כולם כ"כ יפים ומאושרים. בפייסבוק.

בכלל רציתי להגיד משהו ביקורתי יותר. משהו כמו: תפסיקו לגלות, תהיו כאן. תעשו את שביל ישראל. תחפשו את עצמכם בכרמל. בגולן. בחיפה. אין מה לנסוע כ"כ רחוק כדי לגלות עולם אחר, יש גם פריפריות.

תפסיקו לברוח, להתנקז לטרמינל כמו מים באמבטיה. תפסיקו להראות כ"כ יפים כשאתם עושים את זה. תהיו במרחק קפיצה.

אני עוד מעט בת 21, וכל מה שאני אקבל זה תיוג בתמונה עם פרואנית ושלט.

אל תהיו מעצבנים.

תפסיקו לברוח למשהו שאח"כ רק תכמהו אליו. תהיו כאן. תסעו באוטובוסים. תפסיקו לצלם humus ותתחילו לאכול כזה.

קיצר, תחזרו, כי אני קצת מקנאת וקצת מתגעגעת.

השבוע שיחקתי 3 פעמים פוקר. פעמיים ניצחתי ופעם הפסדתי קשות.

אתמול בלילה לקחתי את כל ה7-8 סיבובים הראשונים. רק בפעם הרביעית בערך חשפנו את הקלפים. "השתפרת" אמר לי חבר של אסף, אחרי שהפסיד. ובאמת הצלחתי.

אז למה עם הגרעין לא ניצחתי אפילו לא בסיבוב אחד?

ולמה איתם אף פעם לא הולך לי?

(כאילו אני הכי תנועתית כשאני לא בתנועה. אוף.)