וכשההבנה ההיסטורית הזאת נתקעת ברמת "לא נתנו להם להתיישב על ספסלים! אתם מצליחים להרגיש את גודל ההשפלה?" זה תוקע את החשיבה, וממקד את התמונה רק ביהודי המסכן, הנודד, שתמיד נרדף, ואיך זה מרגיש להיות תמיד העם הנרדף, ואז התמונה שמסביב מִטָּשטשת, פרצופי האנשים, וקשה להגיד- מה זה? זה מוכר לי. יכול להיות שזה קורה גם היום?

הדבר השני שצריך להבין הוא את נפש האדם. פועלים בה כוחות טובים ורעים, יוצרים ובונים והרסניים ומכאיבים. פרויד אומר שלאיד  הזה תמיד חשוב לתת מקום, אחרת הוא יצא החוצה בדרכים חמקמקות ובלתי מבוקרות. כשאנשים נכנסים למצב של שרידה, אז הכל מקודש ובלבד לחיות. וצריך לבחון את המציאות שהיתה, כמו החיים בגטאות, ולברור את הכוחות שהיו שם, השורדים והחיים, מי שבחר להתפלל וללמוד ולשמוח ולעזור, ומי שבחר לאסור על כל זה, כי זו כבר לא המציאות. עדיין לא במושגים של טוב ורע, אלא בהזרקת צבעים נוספים למציאות, שבראש שלנו היא צבועה תמיד רק בשחור ולבן.

אנחנו בוחנים את השואה וחושבים: מוזלמנים. שוכחים שפעם הם היו אנשים, שכל זה קרה שלב אחרי שלב - לא רק היטלר מוציא את היהודים מחוץ לחוק, גם אנשים שמוציאים את האנשים מעצמם. צריך להבין גם את מומחיותה של נפש האדם להדחיק ולשים תוחמי ראייה במקומות שיסתרו את עצם חיינו. לחשוב: מה עבר בראש למהנדס ששירטט את תוואי מחנות ההשמדה? לכימאי שמצא את הגז הקטלני הזול ביותר? למכונאי שהתקין מנועים בקרמטריום, לנהג הרכבת שבסוף היום חזר למשפחתו. אני לא מדברת על האנשים ה'רעים', על הנאצים שבלי בושה ירו באנשים לשם ההנאה. אני מדברת על האנשים ששמו כלכך הרבה מחסומים בתוכם כדי לא להבין את הרצח שהם מבצעים, או צבעו את הכל באידיאולוגיה נוקשה וחסרת פשרות. על האנושות ה"נאורה" שבתמורה לתשובה "קיבלנו פקודות" גזרה רק שנים ספורות של מאסר על הנוגעים בדבר, אם בכלל.

אנשים חיים כל הזמן וכל הזמן פועלים בהם הכוחות האלו ותהליכים היסטורים מסביבם. ומאז השואה קרו בעולם כמה מקרים של רצח עם, וממשלת ישראל מסרבת להכיר בהם מסיבות דיפלומטיות או כלכליות.

את כל זה יד ושם לא אומר. הוא מסכם הכל בנימת רחמים עצמיים על העם היהודי הנרדף כל הזמן. הוא מספר נקודתית את סיפורי השואה, ומסיים במשיכת אף, או במלמול ידע ומעשים אכזריים בנונשלנטיות של יום לימודים ארוך.

הם לא קושרים לתהליכים היסטורים ולא לנפש האדם. הם רק אוספים את הכל, את כל השמות והאנשים והסיפורים והדברים וכורכיםבסרט של רגשניות מאולצת. אושוויץ היתה פלנטה אחרת,עם חוקים אחרים ושמש קרה ובלי פרפרים בכלל. בואו אחרינו לסיור בכוכב העצוב הזה, ואחרי זה תעלו על האוטובוסים ותשובו לחיים הנוחים שלכם.

ומה התלמידים חושבים?

אני מניחה שהם יחשבו שזה נורא עצוב. או ירצו שזה יהיה עצוב, שהמסע לפולין יהווה עבורם טיול של בחינת סף הריגוש. פה הרגשתי, פה פחות. אני מניחה שהם יחשבו שזה נורא כל מה שהיהודים עברו ושאסור שמישהו יפגע בהם שוב, ולפיכך יתגייסו לצבא חזקים וצודקים ומלאי תוכחה עצמית - הנה, נראה אתכם פוגעים בנו עכשיו. הם ידברו על זה כמה שבועות, ואז יחזרו לסדר יומם ומידי פעם יעלו זכרונות של חוויות מהמלון.

אבל האם השאלות ינקרו בהם? הזהו אדם, מהו מרד, איך יכולנו למנוע את כל זה? מהו העולם אחרי אושוויץ? האם זה יוכל לקרות שוב?

כמה שנים אחרי משפט אייכמן חזר יחיאל דינור (הלא הוא ק.צטניק) מדבריו- אושוויץ לא היתה פלנטה אחרת. היא היתה כאן, על אדמת כדור הארץ, מעשה ידיהם של אנשים. ואנשים הם אנשים, והם לא משתנים. כי על פי מילגרם דרוש רק ציווי קל על מנת לגרום להם להכאיב לאנשים אחרים,  וקייטי ג'נוביסי היתה עדיין בחיים לולא אדישותם של 38 אנשים שהיו עדים לרציחתה להרים טלפון ולקרוא למשטרה בזמן.

בחברה צבאית כמו שלנו אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים לשפיותנו. כשאסא כשר קובע ש'רוח צה"ל' היא דבר לא רלוונטי ומיותר ושבדרך למטרה כל האמצעים כשרים, זה צריך להדליק נורת אזהרה. כשממשלת ישראל סוגרת את שעריה בפני פליטי דרפור היא אולי חוסכת הרבה מאוד כסף ושומרת על טוהרה של החברה הישראלית, אבל היא שותפה לרצח העם בדרפור לא פחות מהמדינות שהשתתפו בועידת אויאן, ולא יכלו להרשות כלכלית/חברתית את כניסתם של יהודים כה רבים אל שטחיה. החברה הישראלית רוויה בגזענות ובשנאת האחר על כל פלגיה: דתיים-חילוניים, אשכנזים-מזרחים, ערבים-יהודים, עשירים-עניים. לשנאה יש שני מצבי שחרור- חינוך מחדש, או להכנס באמא של המסריחים האלו. את כל הססמאות נגד ערבים המציאו כבר במאה שעברה נגדנו, אז או שניקח השראה או שנפסיק ומיד.

מדינת ישראל נמצאת כבר 30 שנה במצב חירום, וזה מאפשר לממשלה לעשות דברים כלכך טיפשיים ולא דמוקרטים (ע"ע: חוק ההסדרים). אנשים מעדיפים לעצום את העיניים ולספוג את המכה, או גרוע מזה - לחפש אחרי מנהיג חזק שיבוא לעשות פה סדר, גם אם "חוק הנאמנות" נוגד לחלוטין את כל מה שדמוקרטיה מבוססת עליו. אנשים ממשיכים לשים חוצצים בתוכם, וממשיכים, לדוגמא, לקנות מוצרים שדמם או לכל הפחות עניותם של אסייתים מתנוססת עליהם בצורה שידועה לכל. או דוגמא פחות מוכרת - באוניברסיטה כלשהי באחד המבחנים היתה שאלה מתמטית שבה היו הנבחנים צריכים לחשב את מהירות הנוזל שתכונותיו היו כשל דם, ושנרמז בה שהיא גורמת למותם של אנשים. אני לא בדיוק זוכרת את פרטי השאלה, אבל מתוך 1000 נבחנים רק שניים כתבו שהם לא מוכנים לענות על השאלה הזאת. 998 האחרים סייעו להקמת מחנה השמדה בישראל .

את כל זה יד ושם מפספס. הוא מדבר על אירוע נקודתי בהיסטוריה, נקודת שפל שחלפה לה. הוא לא ממקם אותה גאוגרפית ולא מוסרית מלבד "הנאצים עשו דבר רע. היהודים היו מסכנים ולפעמים לא נותרה להם ברירה". הגישה הזאת כלכך קטלנית לזכרון השואה, כי היא מנתקת אותה מהחיים שלנו. ולצערנו, אנחנו אולי יודעים יותר, לבושים בצורה יותר מורכבת, אבל אנחנו לא יותר טובים מהם.

כשמדברים על זכרון השואה, כשצוללים לתוכו ומנסים להבין מי ומה ואיך ואיך אפשר ולמה, חייבים להציב נקודות ציון. חייבים להבין איפה הצפון ואיפה הים ולאן הולכים. אי אפשר לספר את סיפור השואה. חייבים לחנך אליו. בעצם, לא אליו, בתוכו, מתוכו. מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב היטלר מלך גרמניה את גולת ישראל. 

החינוך בישראל צריך לחנך את הנוער להיות מודע למציאות, לסביבה שלו, לכוחות הפועלים באדם ובעולם. אנחנו חייבים לחנך את הנוער להיות חושב וספקן וירא, לפתוח עיתון ולראות. כשאנחנו מגישים מגוון רחב של סיפורים על מגש הרחמנות העצמית, אנחנו מפספסים את זה. ובינתיים השנים עוברות, ניצולי השואה מתים להם, ואנחנו מתרחקים ומתרגלים ושוכחים. וזה מסוכן, לזכרון ולמורשת וגם, אני חושבת, להמשך קיומה של מדינת ישראל.

 (ובכלל לא פתחתי את הציונות שנסתרת בכל הסיפור הזה, כיאה למוזיאון שכל תרומותיו מיהודי התפוצות שמתגוררים בעיקר רחוק מכאן..)

לסיום, אצטט קטע מתוך 'שואה שלנו' המצוין של אמיר גוטפרוינד:  

"מאז הגעתי לגיל ומותר לי לדעת, שאלתי את אבא על שנת 39'. קצת לפני שהתחיל הכל, כשרק פינקלשטיין ידע. השנה הזו מפחידה יותר מכל מה שיוכל אבא לספר לי על ה'אחר-כך'. כי שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39' היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות, היו להם דאגות שבכוח התבונה לסלקן. אנשים נבונים סברו סברות, חששו, מצאו פתרונות. בעיתונים יהודיים פרחו דעות שנונות, יסודיות. הכל היה כה תבוני, 'פרוגרסיבי', 'מודרני'. בבתי הקברות הובלו יהודים נפטרים למנוחת עולמם. נאמר 'קדיש' בלחש. קצת לפני ספטמבר 39' עוד אמרו, 'העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. הקהל ענה, 'אמן'. שנת 39' היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39'. הכל סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות''. הכול בן רגע יכול להתהפך- לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ופרכוסי המוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מיד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן- מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם. אף פעם (כך סביר) לא תחשף המהות השחורה שלהם. משך כל חייהם, אולי רק רגע אחד או שניים ישיקו לגרעין נשמתם. היומיום משווק גרסאות מתונות שלהם, תולדות השגרה, מדינת ישראל המשגשגת. מלך השוק השחור לא יהיה יותר מסוכן ביטוח נוכל. משתפי פעולה יהיו חייטים, שוטרים, רופאים. ראש המשטרה יהיה איש לא חביב, אולי מנהל בריכה, זה הכל. אם יבוא היום, תתהפך המציאות, סבא יוסף יהיה איש רוח היוצא כנגד המשטר. גולגלתו תנופץ בכיכר, המונים יריעו. או בסתר, שלושה בריונים לעת לילה, נוקשים על דלתו. המכונית תתרחק. שכנים ימלמלו בצער. מישהו יעיר משהו בגנותו. מעטים יצטרפו. המשטר יספק להם חומרים, הם ידקלמו. ישכחו.

כן, זה כאן, אבל לא יתממש. יש יותר מידי שמש טובה, ותכלת שמיים. החשוב הוא שזה כאן. שזה מאיים על יריב שלי, שזה ירצה עוד פעם לקחת את אבא שלי למחנה פלאשוב, שאני לא אתן. שאינני יודע- איך לא אתן? אני לוקח את יריב מהגן. הולכים ברחוב. חולפים על פנינו משתפי הפעולה, המתנדבים, המלשינים, סוחרי השוק השחור. אנשים עם פנים פשוטות. בכל רגע, אפשר, ישתנה כיוון הרוח, האיפור יתפזר, אני ויריב מולם. אפילו פחות מכיוון הרוח. סתם כך הם עלולים להחשף, פשוט כי ירצו. גם הגולגולת שלי מנופצת באיזה רחוב לילי, באיזה מציאות לא מתממשת, באיזה עולם שלועגים לי שאני משער את קיומו. גם ענת. למה, לעזאזל, הם לא רואים?"