"אלוהים" חשבתי היום בבוקר כשקמתי. "אני נראית כמו קוואגמאייר"

לראות במשך יומיים רצוף אך ורק טלוויזיה זה לא לחלוטין רע. ראיתי ממש הרבה סרטים (זה מסובך, סינגלז, קטע מהסרטים, סרט על איש שנזרק מהבית ועובר לגור אצל התלמיד השכן שלו, אף פעם לא אהיה שלך), עוד כמה סדרות (ובראשם glee שמרגישה מבטיחה למדי), ולמדתי הרבה דברים חדשים.

למשל מה גורלם של הרי ההימלאיה או איך מבשלים כל מיני דברים שעקב קשיחות אני לא אוכל לאכול בשבוע הקרוב.

והכי חשוב, ראיתי כלכך הרבה טלוויזיה שהצלחתי להגיע למסקנות חשובות לגביה. למשל:

לואיס גריפין היא בעצם קיטי פורמן ממופע שנות ה70.

בסרט "זה מסובך" משתתפים כל השחקנים מהסרטים האחרים שראיתי השבוע.

איך מכינים פסטו עם פיסטוקים.

התחממות כדור הארץ היא לא משהו בכלל.

אבל זה גם לא לחלוטין טוב.

שניה לפני שאיבדתי את הצפון והתחלתי לראות ויוה התאפסתי על עצמי והחלטתי להכנס להתקלח. זה תמיד משפר את ההרגשה.

וכשנכנסתי לחדר להתארגן חשבתי.. טוב, אולי אסדר קצת את הבגדים. ואם אני מסדרת אותם, למה שאני לא אמדוד את כולם ואחליט מה מתאים למה.

ובעודי מלבישה את עצמי ללא תקנה, רותם דופקת בדלת, הביאה מתנות. ואז ישבתי איתה שעה, דיברנו על כל מיני דברים, אחרכך לסיים לאכול ולבהות קצת בטלוויזיה, ואז אח שלי נכנס להתקלח ואז אבא שלי ואז.. טוב נו, אני אתקלח מחר.

כל פעם שמישהו רואה אותי (והכוונה במישהו זה כמעט לחלוטין המשפחה) הוא מתפוצץ מצחוק. או יותר נכון- צוחק אינסטיקטיבית, מרצין ואומר "אוי, מסכנה" ואז מחניק עוד גיחוך.

אני באמת מגוחכת למדי.

(לפני העקירה כמובן בצד שמאל)

ובשביל האנשים שלא שקועים עד מעל ראשם בטלוויזיה כי הם יכולים לצאת אל אוויר העולם, גלן קוואגמאייר. לשם ההגינות מיקדתי את ההשוואה באיזור המצויין.

התקשרתי לתייר האמריקאי והוא ישר זיהה ('לא נתתי את הטלפון שלי ליותר מידי אנשים'?). דיברנו כמה דקות והוא צחק המון. הוא היה קצת מצונן ומחר הוא טס, ועקב זה שאני די מרובעת אז את ארץ ישראל אני כנראה לא אראה לו (וגם לא את התחתונים), וזו תשאר אנדקדוטה מוזרה.