חשבתי שההורים שלי הם קפיטליסטים מעצבנים שמתנגדים לכל דבר שאני עושה כי הוא לא משתלם. טעיתי. הם פשוט מתנגדים לכל דבר שאני עושה ללא קשר לכיוון חיי.

כבר שנה שאחת לשבוע אבא שלי שואל אותי מה אני עושה אחרי השחרור, ומסרב להכיר בעובדה שאני חיה בקבוצה. עכשיו שאני מאותתת שאני מפסיקה באורח חיים שיתופי הם לא מבינים ומנסים לשכנע אותי לחזור, אם לא באשקלון אז לפחות בתל אביב.

(אה כן, זה מה שאני עושה)

ובלי קשר הם גם מתסכלים. הם ממש מכריחים אותי לדבר על זה למרות שאני אומרת להם במפורש שלא איתם אני רוצה לדבר. אני באמת לא מבינה למה הם נעלבים, כי מעולם לא דיברתי איתם על כלום. לא סיפרתי להם כשקיבלתי מחזור*, או שהפסקתי להיות צמחונית (זה היה 3 שנים של ארוחות משפחתיות לא משביעות), או שאני ואסף נפרדנו (הם פשוט הבינו כשהוא הפסיק לבוא), ומבחינתם מעולם לא עזבתי גרעין והצטרפתי לאחר, כי בשנה שהייתי לבד לא אמרתי להם. זה האופי שלי, אני מסתדרת לבד. בלי העזרה שלהם בכל אופן.

והפעם אמרתי להם מיד, חזרתי מהסמינר באמצע ולא היה הרבה מה לא להבין, ואמרתי להם- אוקיי, זה מה שקורה. אבל לא נוח לי לדבר על זה אתכם.

מתוך זה הם החליטו:

א. להעלב

ב. לרחם עלי כי כנראה זרקו אותי מהקומונה ואני מתביישת לדבר על זה.

אני ממש שלמה עם הבחירה שלי לשמור על זכות השתיקה ב21 שנים האחרונות. הם פשוט לא מבין שום עולם שהוא מורכב.

(*בלי שאלות מיותרות. הסתדרתי וזה מספיק)

הבחור הזה  מגשים את חלום חיי (כבר הגשים בעצם). וגם מצחיק אותי נורא.

(תקראו תקראו, מדהים כמה אמריקאים מטומטמים)

(וכבר כמה חודשים ברגעי התפרקות, כשאני מתהלכת בין הרסיסים שאני בוכיה ותשושה, בא לי לכתוב למר גרוסמן מכתב שני, חד ובהיר יותר, בלי פשרות שיווקיות, בלי מגננות בכלל, ולשאול- אוקיי, הנני. מה עכשיו?)