למה אני מצפה?
לעבור לעיר זרה, לא להכיר (כמעט) אף אחד, לעבוד בעבודה מחורבנת כדי לממן שכר דירה, ו..? כלומר אחרי שיתפוגג הקסם של "את הלכלוך הזה אני עוד לא מכירה".
הרי חייב להודות: אני לא חברותית. אני לא אוהבת אדם. אני אפילו לא אוהבת שונאי אדם כמוני. אני לא אוהבת להיות קרובה עם אנשים ובמקרים ממש נדירים אני פותחת בשיחה רנדומלית עם אדם לא מוכר, וזה יותר קשור למצברוח מאשר לסיטואציה.
איזה חברים אני אכיר? של דור? של יונתן? עם השותפים הכנראה מבוגרים שלי? מה מצפים משותפים להיות? אני באתי מקומונה, הייתי יכולה להעיר אותם באמצע הלילה אם היה לי סיוט, להתגנב אליהם למיטה עד שארדם. מה אני אעשה עכשיו?
לפעמים אני שותקת בשיחות ואין לי שום דבר להציע. האצבעות שלי מגושמות ולא עולה לי שום דבר בראש שמספיק מעניין להגיד. (וכשאני שותקת אני גם לא יפה. הפנים שלי מתכרכמות: גבות קודרות, קמטים מעמיקים בצידי השפתיים, מבט מבוהל) לאחרונה הקול שלי הולך ומתנמך, גם בשיחות ענייניות ברחוב, לא שומעים אותי.
אז אני אעבור לחיפה. ואז מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
