אני ואבא יושבים לאכול צהריים.

אבא: אז מה תעשי אחרי שתגורי בחיפה?

אני: האמת שאני ומאיה חשבנו על אולי ללכת לעבוד בלונדון. לא בעגלות או משהו, יש לשתינו אזרחות אז נוכל גם למצוא סתם עבודה

אבא: אה, זה רעיון יפה

אני: כן, אולי. גם למאיה יש שם קרובי משפחה אז נוכל לגור אצלם בטח כמה זמן

חצי שעה לאחר מכן.

אמא מתקשרת: אבא סיפר לי משהו מעניין

אני: איך השמועות רצות בבית הזה

אמא: אז אתן רוצות לעבוד לגור בלונדון?

אני: אולי, אמא. זה רק רעיון

אמא: יופי, אני אביא לך כבר כסף ותקני לי פיג'מות.

אני: סיימתי לכתוב קורות חיים

אמא: באמת? איזה יופי!

אני: כן, אבל אני לא סגורה על הכתובת אז אל תפיצי את זה עדיין

שתי דקות לאחר מכן.

אבא מתקשר: אמא שלך סיפרה לי משהו מעניין.

באחד מהימים הראשונים בשבוע שאחרי הבא אני עוברת לגור (כמעט) בגפי בעיר השלישית בגודלה בארץ. אני קצת מתרגשת וקצת מתה מפחד.

(ומצד שני: כשהתחלנו את החווה, הייתי מוכנה? כשהתגייסנו? כשעמדתי בפעם הראשונה לפני חניכים? שמרית לפני שטסה לדרום אמריקה- היא מתה מפחד. היא היתה מוכנה? היא נהיתה תוך כדי. הבינה את הכללים. יהיה בסדר. מקסימום אני רק עוד צעד בדרך לתוכנית חלומותיי.)

וכמו סתומה אני גם חושבת על החיים שלי שמתועדים פה. כל ההתבגרות בעצם. קצת מביך אבל גם נחמד. ולעבוד לגור לבד- איזה צעד זה בדרך להתבגרות?

ואז פתאום דמיינתי את עצמי בהריון- עם בלוג.

וחשבתי: מגניב. את חולה בנפשך.

א. הסתפרתי.

ב. למישהו יש רעיון לתחפושת? יומיים לפני אז לא משהו שדורש הרבה הכנה.