בא לי מעכשיו לכתוב רק פוסטים קצרים וממוקדים. אני חווה ערב מסריח ופתאום היכה בי שפורים זה חג שתמיד מסריח לכיווני, שכמעט כל שנה החג הזה רק מפליץ לי בפנים.

למזלי כל גיל ההתבגרות שלי ויותר מכך מתועד באתר הזה, אז באתי לבדוק. צדקתי. חוץ מהערב הזה שפגשתי את אסף, אבל בדיוק התגייסתי והייתי שמחה בצורה לא צפויה, אז הגורל לשניה איבד ריכוז והיה לי לילה מוצלח. אבל כל פורים לפני ואחרי אני מעבירה בדמעות.

קראתי עוד. פעם הייתי מוצלחת יותר. ואולי רק לגילי: שכאלו מערבולות מקסימות לגיל 17 אבל ב21 זה לא מחמיא. מוזר, תמיד חשבתי שבתור טינאייג'רית הייתי די עלובה.

אני חושבת שיש לי רעיונות טובים אבל אני לא יודעת איך לנסח את זה בצורה שכולם יבינו את גאוניותי. משפטים ארוכים מידי, בכתיבה ובמציאות. מילים לא מדויקות. חבל, כי אני רואה טלוויזיה ובא לי לכתוב שם. יו נואו, חיי מספקים רגעים סיטקומיים ללא הפסק. אבל אני סובלת מסינדרום "החנון שעונה לבריון".

כשבריון (בעברית: ערס) מציק לחנון (בעברית: אני) מתרחש התהליך הבא:

הבריון אומר משהו מעליב, בדרך כלל לא כזה שנון.

החנון עונה לו תשובה מבטלת, בדרך כלל דוחקת ומשעממת (בעברית: אה כן?/ מה שתגיד/ סתום/ התעלמות גורפת פלוס מבט מתנשא). אחרכך הוא חושב על תגובה נגדית שגם פוגעת בבריון. ולבסוף, בערך 15 שניות אחרי, מתגבשת במוחו התשובה האולטימטיבית שהיא פוגעת, דו-משמעית, קשורה למשפט הראשוני ומוציאה את ידו של החנון על העליונה- אבל המטרד האבולוציוני רחוק מטווח שמיעה ולך רק נשאר לחזור על המשפט הזה בראש שוב ושוב ולדמיין שבכל זאת כן אמרת את זה.

אבל אולי זה רק אני. ככה המוח שלי עובד. מצויין אבל כבר סיימנו.

מעכשיו רק פוסטים קצרים. או ספר.

ולשכב עם בחורים זרים לחלוטין או כאלו שאת מתחילה קשר איתם. לא באמצע!

אבל זה שאני גוזרת את עצמי לקטעים קצרים לא אומר שאני חושבת פחות. יהיו יותר קטעים.

אני לא בטוחה שהמשפט הזה בכלל היה תקני.

לפחות מצאתי את הארנק.