אני אוהבת לכתוב. זה משנה על מה? אני לא מדברת על נושא, אלא על חומר גלם. צורת הגשה.

יש לי יומן קשיח, ובלוג, ופנקס והרבה פתקים שמתחבאים בכל מיני מקומות. וכשאין לי את זה אני משתמשת במה שיש: פלאפון, הודעות, כריכות של חוברות, ידיים.

אני אוהבת את הבלוג הזה. אני אוהבת במה (אפילו אם היא יותר מזכירה הופעת רחוב), ואני אוהבת שאנשים קוראים את מה שאני כותבת, גם אם אין לי שום אסמכתא במציאות שזה באמת קורה.

אני רוצה להיות רצינית. אני רוצה לכתוב בעיתון. אני רוצה לכתוב ספר, לא משנה לי על מה.

שבוע הבא אני עוברת לדירה משלי, לראשונה בחיי. אני אמנם כבר גרתי בלי ההורים ואני יודעת לבשל ולכבס ולכלכל את עצמי, אבל בכל זאת זה מרגש ומפחיד ובתולי נורא. יש צד בי שמת מפחד. יש צד שמתרגש ומצפה ואופטימי. ויש צד שרוצה לכתוב ולתעד את הכל. במיוחד אם אני רוצה להגשים את פרוייקט "פה ושם בא"י" שלי. אם אף עיתון לא יקבל אותי, אני אעבוד ואכתוב בעיתון חיי. ואני מספיק מגושמת כדי שהם יהיו מעניינים.

אני רוצה להתנסות בכתיבה פובליציסטית ואקטואלית, בצורה רצינית. כבר עם 'הר נבו' היה לי קשה לקשר לדברים שכתבתי, כי לפניהם ואחריהם בכיתי על שטויות. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לבכות על שטויות, ואני אוהבת גם ליפול למקום הזה. המנטרה של התקופה האחרונה זה להנמיך ציפיות, ואני לא בטוחה שבעתיד הקרוב יהיה לי לאן ליפול מלבד כאן. אפילו לא בדרמטיות- איפה אני אוכל לבכות על בנים ספציפים או תשוקות נסתרות, מבלי שזה יהיה מהודק אליי?

אז להתפצל? אתר לתובנות עמוקות, בלוג להגיגיים יומיומיים, ו..יומן?

אני לא אשתגע מכל ההפרדות האלו?