החדשות הטובות הן שהשתחררתי מצה"ל.

החדשות הרעות הן שהצבא מטומטם ולא יכול לשחרר אותי מבלי להזכיר לי כמה הוא כזה. כי רציתי לכתוב שהשתחררתי בשעה טובה, אבל 16:38 אחרה"צ זה לא שעה טובה! במיוחד שבאתי ב10.

מה היה שם? הדברים הרגילים.

הזמינו אותי להשתחרר ביחידה ואז כשהגעתי אמרו לי "סעי לבקו"ם". הזיזו את כל גיוס מרץ 07 להשתחרר (ואותנו) להשתחרר באותו היום, אז מה הפלא שכבר בצהרים המכונה שמנפיקה כרטיסי שחרור שבקה חיים וכולנו חיכינו שם 4 שעות. רוב החיילים מבלים את חלק ניכר משירותם בעקיצה מקצועית של הצבא, אבל ברור שביום השחרור כל אחד יתעקש לקבל את מה שמגיע לו וידרוך על כל האחרים בדרך. ושלא נשכח את הדרך המושלמת להפרד מהצבא והיא על ידי המחצות בתורים עצומים, לזכר ימי ראשון הטובים ברכבת. אני אוהבת לקרוא לסיטואציה הזאת: אינטימיות עם אנשים שלא מכירים, ובדרך כלל זורקת את זה בזמן שאני בסיטואציה כזאת עם זרוע של מישהו שתקועה לי בין השדיים, תיק בגב התחתון ואין לי מושג מה מכל הרגליים שייך לי בכלל.

בסופו של דבר השתחררתי וחוץ מההודעה המפתיעה על מילואים (אני בחיל חינוך ובת) אז היה די סבבה.

ואז עליתי על קו 70, זה שמתחיל בתה"ש ומסתיים בתל אביב מרכז. קו מאוד סימלי ביום כזה, חשבתי, והתפלאתי שלא היו עליו הרבה חיילים.

יש שינויים שקורים בפתאומיות, ויש כאלו שפתאום אתה שם לב שאתה כבר אחר. שחרור מצה"ל בקלות נכנס לקטגוריה הראשונה- גוזרים את החוגר והעולם משתנה. מתחילים לשלם על נסיעות, מפסיקים להסתובב עם מדים, סוגרים את האור על הפחד הקמאי-טיפשי הזה ממ.צ. ברור שיש סמכות מפוצצת באגו ומוסדות טיפשיים והכל- צבא עם והכל. אבל עדיין מציאות שונה.

ואז חשבתי אצלי זה אולי היה תהליך. עברתי לאט לאט לאזרחות. כבר חודשיים שהשגרה שלי כוללת מעקב אחרי הטלוויזיה, כבר שנה לא הייתי בשגרה צבאית באמת. לאט לאט התרגלתי לעולם.

הסתכלתי על האנשים שעלו באוטובוס, סטודנטים מבר אילן וכאלה. ניסיתי לחשוב קצת על מה שונה ביני ובינם, במהות. פתאום שאני אומרת את זה זה נשמע מגוחך, אבל בחנתי אותם כאילו ראיתי חיה חדשה. חצי נקסמת חצי סקרנית, חצי אדישות בוהה. אחרכך העברתי את העיניים על שאר האוטובוס. זיהיתי אנשים שהשתחררו איתי היום (כשאתה מעביר את הזמן 4 שעות בתור אתה בוהה הרבה בפנים של אנשים). לשניה פתאום קלטתי שהם בוהים-בוחנים כמוני וזה הצחיק אותי מאוד.

כשהתגייסתי התפלאתי מהמהירות שבה התרגלתי להוויה הצבאית. בשניות אתה קולט את זה, את השפה, איך דברים עובדים. שהיו קוראים לי בהתחלה "חיילת" באוטובוס ועד שהייתי מבינה. שהתעצבנתי שאם יקרה לי איזה אסון זה יקרא "רצח החיילת!" וזה מאוד עצבן אותי כי הייתי בצבא רק חודש והרבה דברים חיים שלמים.

מה היא ההוויה האזרחית? כמה זמן ייקח לי להתרגל אליה? ומתי אני אפסיק לסובב את הראש כשנהגי אוטובוס יצעקו חיילת? טוב, מזל שעכשיו יש לי זמן לבדוק את זה.

(קטע אחרון בנושא צבא)

מחר אני הולכת לחתום על החוזה ואני מתה מפחד.