פעם כתבתי פה "בסופו של דבר, אני פוטנציאל לא ממומש מתחת לערימות סוודרים."

זה ממש נכון.

וגם אני חושבת על כמה שהתבגרתי. וכמה למדתי. אבל מה שאיבדתי בדרך.

הייתי כלכך שנונה וגאונה. היה לי את הפוטנציאל. אומרים שהבחורה הכי חנונית בביה"ס היא זאת שבסוף תרצה להתחתן איתה. ואיפשהו אני איבדתי את זה בדרך ורק שקעתי לתוך עצמי. למדתי דברים, כן, כמה מילים בשפת בני האדם, אבל איבדתי הרבה.

שמחת חיים. קו מחשבה מסוים.

הייתי בת 14 והייתי כלכך מצחיקה, בכלל לא חשבתי שכתבתי. אני מניחה שזה פנה לקהל יעד מסוים שהיום הוא כבר התבגר, לא בטוחה שאני הייתי רוצה לקרוא את זה.

בא לי לא לפרסם את זה אבל בא לי לא לשים זין וכן לפרסם את זה. בא לי שלא יהיה לי אכפת.

החלטתי להנמיך ציפיות עם אנשים

ולא להתלבט עם אף אחד (מלבד ההורים שלי. מפתיע הא?)

ולעשות מאמצים מטורפים כי השבוע האחרון הוכיח שאמנם בזמן הנסיעה לא הבנתי מה אני עושה שם, אבל הערב השתלם. עדיף לעשות דברים שאולי יתבררו כמיותרים בסופו של עניין מאשר להרקב מול הטלוויזיה.

אבל כבר אמרתי בעבר, אני לא בנאדם של מימוש החלטות.