כל הלילה חלמתי על חיפה.

חלמתי שקוב ואלעד החליטו לעבור לחיפה בעצם ושקוב לא מצא עבודה בשום דבר ונבהלתי כי אני בכלל לא התחלתי לחפש (כאילו, התחלתי, אבל לא התאבדתי על זה). וחלמתי שאני נכנסת לדירה והבחור שאני מחליפה אותו משאיר לי את הציפית והפוך, ושהמיטה הרבה יותר גדולה ממה שזכרתי. וחלמתי שאני נכנסת ומתחילה להתאקלם ואז באה השכנה שישבה שם בפעם הראשונה שבאתי ושאני נורא מוזרה ואז בא השותף לעתיד שלי. ואני עם תיק גדול ואני נתקעת בכל המשקפות של הדלתות שאני מנסה לעבור בהם. ואז אבא שלו או שלי ובא, אני לא זוכרת, נראה לי שלו, ואז באים מיליון אנשים, באמת, רובם מהתנועה. יש לנו בבית איזה 30 אנשים, שבאים במקרה, את כולם אני מכירה אבל מהסוג שאתה מפחד להתקל בו ברכבת כי אין לך באמת מה להגיד לו וצריך כל הזמן לזייף התעניינות ולחשוב על נושאים לשיחה. בכל אופן כולם מתעסקים בבית ולא בי, שזה מקל אך מטריד, וכולם יודעים שעזבתי ושעברתי ושאין לי מנוס.

וחלמתי שאני נוסעת לחיפה והולכת הרבה לתחנת אוטובוס ואז מחכה לאוטובוס מסוים אבל בעצם לא כזה ברור לי למה נסעתי. לפעמים אני מסמנת לעצמי משהו בלוז ואז כשהוא מגיע שוכחת שהוא לא רלוונטי (נגיד להתקשר למישהו שכבר ביררו איתו). בכל אופן אני בחיפה, זה יום חמישי ולא ברור לי למה, אני יודעת שאני אמורה לפגוש את דור ואז נזכרת שהוא בכלל בבית בסופ"ש. ואז אני לוקחת אוטובוס לתחנה מרכזית שהיא מרחק הליכה ומתעצבנת על עצמי כי עכשיו אני משלמת על זה.

וחלמתי ששמרית חוזרת לארץ,  מפתיעה חודשיים לפני הזמן. היא מגיעה לחיפה ומברכת את כולם אבל מתעלמת ממני. אני מתעצבנת יותר בגלל הכבוד כי אני רוצה להראות לכולם (מי הם בכלל?) שהיא חברה שלי בכלל. אני מתיישבת ליד שולחן של חורשות קק"ל (עץ עם ספסלים), מתעצבנת ומחכה.