אתמול בלילה הבנתי משהו על היחסים שלי עם בני האדם. כשאני מרגישה לא בטוחה בקשר אנושי, אני נותנת לבנאדם שמולי אפשרות יציאה: בהתחלה אני מזהירה אותו (כולם עוזבים אותי), ביציאה הבאה אני נסגרת לתוך עצמי. או שאני נפרדת ממנו (בואי לא נהיה חברים, זה רק מכאיב לשנינו), או פותחת בריב. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי צועקת שם ותוהה- באמת? עד כדי כך אני מרגישה? והתשובה היא לא, אני פשוט רעה מספיק כדי לתת לאיש שמולי אפשרות להתחפף. זה יהיה לגיטימי, התנהגתי בצורה בלתי נסבלת.

שני אנשים בכל העולם ממשיכים להשאר איתי ומתעלמים מכל שלטי היציאה. אסף ומאיה. אני ואסף רבים על בסיס חודשי, אם לא שבועי, וכמה פעמים אמרנו אחד לשני "ביי" ותהיתי אם נדבר יותר. איכשהו אנחנו תמיד מדברים. השבוע ממש עצבנתי אותו (הוא עצבן אותי קודם!) וכשניתקנו הוא אמר "די, אני לא רוצה להיות חבר שלה יותר". ואחרי שעה הוא הבין שהוא לא יכול.

"למה?"

"האמת? אני לא יודע. זה לא הגיוני בכלל, נכון?"

אני חברה של מאיה כלכך הרבה זמן שלרוב אני פשוט מציעה לה את זה בעדינות-  אני לא מבינה למה את חברה שלי. כשאני אומרת את זה היא כועסת או מתעלמת או נפגעת, תלוי בסיטואציה. אבל היא צריכה להבין- זה באמת מוזר לי. אנשים תמיד בוחרים לצאת, והיא תמיד נשארת, ואוהבת, ובטוחה. כשאמרתי לה את זה היא אמרה "מה שתגידי, אין לי כלכך מה להגיד על זה".

וזה גורם לי להבין כמה אני אוהבת את שניהם.

ובגלל זה אני לא אתקשר לרותם. נתתי לה אפשרות יציאה, היא הלכה. לה יש תמיד חברים, אני מתרצת את האנתרופוביה שלי בסיבות כלכליות. אם היא תרצה ותגיש שהיא צריכה- היא תתקשר. אני כלכך משועממת שאני שמה לק בציפורניי הרגליים, אני לא סומכת על עצמי באמת.