למען האמת, אני לא ממש בקטע של בנות. מגיל קטן אמא לחשה לי לפני השינה "בנות הן נחשות. לעולם אל תסמכי עליהן!" (והכינה אותי לחיים אוהבים ולא נוטרי טינה).

לפי הרשימות בצד ובאמצע לא קל לראות שאני לא הטייפ הרגיל של בחורה. אין לי את העין לאופנה או לעיצוב, המגע הנשי שלי גורם לחפצים ליפול לרצפה. אני לא מבינה רמזים דקים וכדי שאני אבין, צריך לדבר איתי כמו עם סוני אריקסון ("עכשיו! באה!! ביי!!!"). אני לא משחקת משחקים, אני חותכת כשלא נראה לי, אני לא אוהבת לשקוע באחווה נשית רכלנית. ובעיקר, אני לא קולטת בנות. אני פשוט לא. אני תמיד אעדיף לצאת עם החברים הבנים, גם אם זה אומר להשתלב בשיחה הזאת על סוגי שדיים ולאכול הרבה בשר.

לרוב אני מעדיפה כתיבה גברית על נשית, דמויות ספרותיות/ טלוויזיוניות עם ביצים. את אבא על אמא, לשקוע בבלייזר ולא בלאשה (שבעיניי הוא עיתון הרבה יותר מדכא). בשנות התיכון לימדה אותי מורה לספרות קצת מטורללת בהגדרתה הנפשית, שהקדישה את כל לימודי הספרות שלנו בחיפוש אחר דיכוי גברי. אני לא אתעלם ואומר שזה לא קיים, אבל היא היתה אובססיבית כלפי זה. סירבה להאמין באהבה כנה, ודווקא באמנות לא קשה למצוא כזאת.

אז במשך כמה שנים התנכרתי לנושא הדיכוי הנשי, במיוחד כי היתה יכולה: אני מגיעה מאיזור שבו מעולם לא סגרו בפני את הדלת כי אני בחורה, לא חזק מספיק בכל אופן. כל מה שרציתי השגתי, והתחלתי להאמין שדיכוי נשים זה מושג שחלף זמנו, אם לא עכשיו אז בעתיד הקרוב.

ברור, הייתי ילדה. האמנתי שעוד כמה שנים אני אכבוש את העולם (רק בלי תמונות בבקשה). שעם מספיק חוצפה אפשר להשיג הכל. יש לזה יתרונות וחן, אבל גם הרבה חסרונות. בכל אופן לא התעסקתי בשאלה אם אני מדוכאת או לא, והחלטתי פשוט לחיות.

בכיתה י' התכחשתי להיותי בחורה. לא הייתי טום-בוי, אבל קצת דחיתי את כל ההתעסקות הזאת בעולם הנשי. צחקתי על בנות שמזמינות סלט במסעדה. לא הגעתי לשיעורי ספורט (משום מה תמיד השיעור הזה הזכיר לי נשיות מאולצת ועצלנית, עם הטרנינגים ובנות שרצות לאט ופחות מאמץ ומה לא), לא הרשיתי לעצמי לבכות בסרטים. ברור, הרגשתי כל דבר, פי אלף הדברים רעמו לי בעור כי כזו אני. הסרטים כל הזמן רצו לי בראש, וגם משחקי הכבוד והציפיות שכנראה בגנים שלנו. אבל היתה לי פוזה, והיא היתה "לא אכפת לי!", למרות שלכולם היה ברור שכן.

בכל אופן מאז למדתי כמה גינונים נשיים (בגדים, תכשיטים, שתיקה רועמת), וזה מדהים כמה אפשר להשיג בחשיפת אחוזים מהשדיים שלך.

ועם ההתנרמלות באה התקרבות לעולם הנשי, אבל בו בעת גדלה הסלידה ממנו. היה בו משהו, בהן, שנטע בי חוסר בטחון כדרך קבע, כמה בכך. תמיד יש ציפיות שאני לא מצליחה לעמוד בהן, של איך להראות ואיך להתנהג ובמה לא מעניין להתעניין. של דברים שאני צריכה לדעת פשוט מהיותי (להכין אורז, או לדעת איזה אבקת כביסה לקנות), תמיהה לגבי הרגלי האכילה שלי (שאם הייתי בחור, אפילו קצת שמנמן, אף אחד לא היה מעיר לי על זה).  מבטים קצרים ושקופים של "תשתקי" ו"את לא בסדר". לדעת שאני אף פעם לא אהיה מספיק, ובכל אופן את כבר מזדקנת.

בגיל 21 הבנתי: יש בעולם דיכוי נשי. הוא פחות אלים, אבל לא פחות מגביל.

כלכך הרבה מצופה ממני. האידיאל הנשי הוא "אין לי מושג איך היא עושה את זה" ואישה מצליחה היא בעלת קריירה, משפחה לתפארת, גוף נהדר וכמה תחביבים לבריאות הנפש. ותוך כדי כל הלחץ הזה אני צריכה גם להיות רגועה, וחיננית, ולבבית, ותמיד להיות מוקפדת.

אישה טובה תמיד יודעת שהיא מזדקנת בכל רגע, וכבר מעכשיו תדאג לעור הפנים ותאכל נכון. היא עושה את הכל בלי לחץ. היא תבין את כולם ותדע מה לעשות. בגלל זה אני שונאת את עיתון לאישה: הוא מכין אותי לאידיאל הזה, לעשות קריירה מהנשיות שלי.

טוב, כפי שהבנתם, אני לא כזו. ואני לא בטוחה אם יש לי את היכולות.

אני לא מסודרת, אני לא אופה, אני לא יודעת לשים מסקרה. אני נלחצת ולא יכולה לעשות כמה דברים במקביל. בגדים מלחיצים אותי, וגם אירועים חברתיים. לא מזמן החלטתי שבא לי להרזות קצת, אבל אני עדיין אדפוק המבורגר לפעמים ואהנה ממנו עד תומו. אני מבולגנת והשיער שלי ואין לי כוח, ולא היו לי עטים צבעוניים או מחברת לכלום. אבל אני מי שאני, עם כל הבלבול, ואני באמת מקסימה.

תמיד שהייתי עם בנים, פשוט הייתי. והם הודו לי על חברתי כמו שהייתי. בנים שעושים חשבון, התרחקתי מהם.

קשה לי להסביר, אני באמת מרגישה את הציפיות האינסופיות האלו בחברת נשים. אני לא עיוורת ולא טיפשה, ופגשתי כמה בנות מקסימות ומדהימות לאורך השנים. יש לי חברות נורא קרובות ואני סומכת עליהן בעיניים עצומות.

ואני לא אכחיש את הדיכוי הגברי. חוויתי אותו לא מעט, בעיקר כשעבדתי בפריפריה. הוא אלים ומבחיל ולפעמים גם משתק. כל פרשת האונס שנחשפו לאחרונה גרמו לי לתהות לגבי כל מיני מצבים שאני נקלעתי אליהם, מבחירתי. תהומות שאני בחרתי בהם, בגלל חוסר בטחון או בלבול של מושגים. הרי כמה פעמים מצאתי את עצמי במיטה עם מישהו רק בשביל החיבוק שאחרי? זה קרה בכל מיני תקופות. ולתקופה מסוימת התרחקתי מבנים כי הרגשתי שלידם אני פחות ממה שאני, שאני תמיד אופציה פוטנציאלית.

הדיכוי הזה קיים ומטריד גם בתקופות האלו. אבל רציתי היום לדבר על דברים אחרים.

להזכיר שבקרב המתנגדים לחוק בחירה לנשים, הרוב היו: נשים. הם לא הבינו מה לאישה- רעיה ואם- וזכויות בחירה. האמינו שזה סוף עידן המשפחה.

בכל מקרה, היה לי חשוב להגיד את זה. תרשו לעצמכן להיות מכוערות לפעמים.

עם ובלי קשר, היום לפני ששקעתי בשנ"צ מעייף במיוחד (הם תמיד כאלו) ניסיתי להעלות דמויות נשיות שאני אוהבת, מכל מיני אספקטים. אולי אני אעלה יותר מאוחר.