האמת שאני בכלל לא מתרגשת. אני חושבת שאני בהכחשה.

גם מהשחרור לא התרגשתי, לא בזמן אמת וביומיים לפני ואחרי. התחושה הכי חזקה שהרגשתי בשחרור היא זה שהיה לי חם. זה וההשוואה לגיוס: התגייסנו הכי ביחד, השתחררתי לבד.

אולי זה שלב בחיים שכבר לא מתרגשים, אולי זה סתם מהשעמום ואני בכלל לא קולטת. חזרתי קודם מקפה עם רותם (תה וסיידר בשעות האלו), וראיתי שהמכונה עדיין לא סיימה. נשכבתי על הערסל וחיכיתי.

האוויר נעים הלילה, מזכיר קצת לילות של קיץ. אמנם לבשתי ארוך ומגפיים, אבל פתאום אוויר קריר שנוגע בפנים ומרענן- זה קיץ. כל עוד לא הזעתי אני נהנית מזה. אני מניחה שמחר שאני אעביר דברים לדירה ב34 מעלות אני כבר אלמד לשנוא.

(איזה צירוף מילים מזעזע, ללמוד לשנוא)

שכבתי על הערסל ופתאום קצת הבנתי: מחר אני עוברת. לא אשב על הערסל ואחכה למכונה. או ארבוץ מול הטלוויזיה ולא יהיה לי כוח לקום. מחר אני עוברת דירה.

חלמתי את זה כלכך הרבה שנים.. וגם בחודשים האחרונים זו היתה מחשבה כלכך מרעננת. ופתאום זה באמת קורה. בכלל לא הבנתי את זה, כי הכל היה כלכך קל (להחליט על חיפה, למצוא דירה מקסימה). אמנם ארזתי כל הערב, אבל עדיין.

אני בכלל לא מבינה מה זה אומר, אולי כי אין לי שום מטרה. הרי ברור לי שאני אחזור, והרבה דברים השארתי בחדר כי אני עדיין חיה פה. וכבר לא גרתי בבית בעבר, לתקופות ארוכות. אז אני לא מתרגשת.

ובכל זאת, זה כלכך שונה.

היום השותף שלי לעתיד הודיע לי שמחרתיים הוא יוצא למילואים, עד סוף שבוע הבא. פתאום נבהלתי- בלב כמובן- לגור לבד? לא את זה חיפשתי!

מצד אחד יש לזה את היתרונות של זה. יש לי מקום לטעות. לא לחשוב מה חושבים עלי, לנסות לנחש כל הזמן את כללי ההתנהגות- כי זו תהיה רק אני.

מצד שני- לישון לבד בבית? בחדר הפרטי שלי חסרים לי האנשים. אז בדירה שאני לא מכירה? ואני הרי לא טובה בבידוד לתקופות ארוכות (אל תחטפו אותי). אבל זה המציאות, נחיה. או שאני אסתדר או שאני אשיג חבר לשבועיים הקרובים, אחד מהשניים בטוח.

לא לקחתי הרבה דברים. בגדים וספרים זו המסה הגדולה. חוץ מזה גם הבאתי סדינים וציפיות (אבל לא כרית. מעניין אם הוא השאיר את שלו), וכמה סלסלות, ודברים קטנים. גנבתי מהבית קפה ומרכך כי אני מתקמצנת (מותר לי!). השבוע גם לא יהיה לי מחשב או טלוויזיה ואני חושבת שזה חיובי, אני אהיה חייבת לדעת להעסיק את עצמי.

האביב הגיע ואני עוברת. אתמול טיילתי עם מאיה באחו וזה מדהים כמה גדלנו ועדיין יש דברים שהם כמו חוט השני בחיינו. להגיע לאחו זה כמו אינטרוספקציה, אני פוגשת את עצמי של כל השנים שמגיעה לשם וחושבת. מה לא היה שם? עם מי לא הייתי שם? אני זוכרת שלקחתי את דרור וטיפסתי על עץ יחפה וירד לי דם, ואני זוכרת את אוריאל רץ שם והדשא רטוב. אני זוכרת שלמדנו שם להיסטוריה, ואותי ואת רותם יושבות שם בי"ב ובוכות שאנחנו זקנות וכולם מתבגרים. ואת הכלב שלי לשעבר (כלבל"ש?) רץ שם וטיולים ומה לא. על שלל עונות ומצבי רוח ועשבים שמגיעים לגובה שונה בגוף.

אני חושבת שאני של פעם היתה גאה במה שאני היום. במה שאני עושה מחר. אני שלמה וגאה בבחירות שלי בחיים לאחרונה. אני חושבת שזה הצעדים שנכונים לי עכשיו. (לא ברור מה בדיוק אבל האדם אוהב לצעוד במקומות שזרים לו, ומכחיש כל דמיון).

אולי המילה הנכונה היא שלווה. אני מרגישה שלווה עם מה שאני עושה. אבל אולי זה המזג אוויר, הלילה הקיצי הזה.

גם טוב.