אבל כמו ששמתי לב החיים לא עובדים כבקשתך, ואף פעם לא השקעתי מספיק באינטרנט כדי ליצור חיים שכאלו בו. אני חושבת שזו היתה החלטה נכונה.

אני כבר בבית (זו היתה טעימה).

הצלמת שבנפשי קצת חזרה לתחייה בימים האחרונים. קלות, בלי ציפיות. האמצעי הכי משוכלל שעמד לרשותי הוא פלאפון עם מצלמה שבורה, אז העדפתי ללכת אולד-סקול. האישונים שלי נפתחו ונסגרו חליפות ביומיים האלו, וכמה תמונות מיוחדות נשמרו בזכרון שלי באגף המיוחד שקשור לחוויות בתולין. כמו הבית הכתום באמצע מסדה, אופניים הפוכות בלי גלגלים, עיניים מוקסמות בפאב.

וגם חיבוק בהלל באמצע הלילה, וחברים ישנים בסלון החדש, וכמה תמונות טובות שלי: אני יושבת באוטובוס וקוראת אגי משעול, אוכלת פלאפל ומפגינה נוכחות, צוחקת, נוסעת, מחפשת עבודה. יורדת במדרגות האינסופיות של העיר הזאת עם המבט האובד שלי ואנשים מכוונים אותי ממקום למקום (אני הכי אוהבת).

כמובן היו תמונות פחות טובות. הקלאסית שבהן היתה היום בבוקר, בכרמלית. אני מגיעה לתחנה הנדרשת, קמה בנונשלנטיות , לוחצת על הכפתור- והדלת לא נפתחת. אני קצת המומה ולוחצת שוב, מנסה לשמור על ארשת פנים רגועה. אני תוהה אם לעבור לדלת אחרת אבל מבינה שאין לי זמן. אז אני חוזרת למקום כאילו לא קרה דבר.

כמה גיכוחים נרשמו ברקע. "לא היית צריכה לרדת בתחנה?"

ועוד כמה תמונות מוכרות: אני שותקת, אני מתכרכמת, אני מזיעה. אני חושבת שיוצא לי קול אבל בעצם הוא חלש מידי. אני מפחדת. אני מריחה גז באמצע הלילה. אני חולמת חלומות רעים. סתם שעמום.

זה לא מפתיע. מלכתחילה ציפיתי ולא ציפיתי. לא הרשתי לעצמי לחלום, אז אני מאוד שלווה. הלילות קשים לי כמובן (כאילו רק באחד מהשניים ישנתי לבד, והוא היה נורא) אבל בימים אני בסדר. הבית מסודר. מצאתי עבודה (לפחות עד שיבינו שביני לבין המלצרות עומדים בלבול ומגושמות ושנאת אדם ואולי יוותרו לי בנושא). אישה שחיכתה איתי לאוטובוס שאלה אותי אם היא יכולה לצלם את התיק שלי כי הוא מאוד מיוחד (עד מתי נתייחס לבגדים שלנו כאילו הם חלק מישותנו). פתחתי בלוג.

יהיה בסדר, אני חושבת. עוד תמונות יפותחו בסוף שבוע.

לילה.