בשבוע האחרון פקפקתי כמה פעמים בנושא חיפה. אני תוהה אם אפשר לבוא ולהשתלב במארג חיים מסוים אם אין לך שום אחיזה במציאות. שכונה שכונה, וכמה שזה מגניב אנשים שבאים לערב הקראת שירה עם הכלב וטרנינג, את צריכה איזה אחיזה במציאות. אני אגיד את זה שוב שיכאב: אחיזה. מציאות.

ללמוד איתם, למשל. אולי אי אפשר לפני. בטח כן אבל אני לא ססגונית מספיק. אני יכולה להתנחם בעובדה שהפנים שלי יפות וזה תמיד יגרום לבנים לפתוח איתי שיחה, אבל אף פעם אי אפשר לסמוך על זה. "שקר החן הבל היופי" וכו', וגם לא תמיד זה קורה.

אני לא מצליחה למצוא עבודה. אני מרגישה שבגיל שלי כל מה שאני יכולה לשאוף אליו זה בית קפה, ואני הרי לא אעבוד בזה (לא יודעת אם אמרתי אבל שפכתי פיצה על לקוח). אני עוברת מחנות לחנות בהדר ותוהה אם היה לי מבטא רוסי או ערבי קל זה היה מעלה את הסיכויים שלי. אני מתפשרת ומשקרת ומשתגעת כי אני יודעת שאני הרבה יותר איכותית מזה. אני מבריקה אבל לא יציבה. מה זה עוזר לי בגיל 21?

מחר ההורים באים לביאנלה וזה תירוץ טוב לחזור איתם הביתה. אני מצפה לזה. אני מתנחמת בשיחות היומיומיות איתם, מה שמעולם לא קרה בחווה (אמא עשתה ניסוי בש"ש, לא התקשרה ורצתה לראות מתי אני אתקשר. עבר איזה שבוע. פשוט לא שמתי לב).

אני מסתכלת על עצמי מהצד ותוהה אם זה שווה זה, אבל מפחדת ליסוג כלכך מהר. עוד לא עברו שבועיים. שבועיים! ולא בא לי להיות פה עד ספטמבר.

מזל שיש חוזה של דירה שאני צריכה לעמוד בו (וכבוד עצמי).

סליחה שאני מנפצת לכם את הבועה של "וואו, עשית משהו". אני לא טובה בלבצע החלטות. (מה אני חייבת לכם? ולעצמי?)

היום אחרה"צ כתבתי לדויד גרוסמן מכתב תשובה. 14 עמודים בגודל A5. אני לא חושבת שאני אשלח לו את זה הפעם.