מה שבאמת מעצבן בלילות הריקים הם הפוטנציאל הלא ממומש בהם. הפוטנציאל הלא ממומש שבי. להזכר שאני יוצאת אני יכולה להיות מעולה. מצחיקה ואינטילגנטית ויכולה לפתוח שיחה על הכל. שאם אני רק אצא זה יהיה מצוין. כמו למשל בפורים העגום כשיצאתי לתל אביב והיה מעולה, או שלשום שלמרות שלא הכרתי אף אחד בעצם ולא הייתי בטוחה בכלל לגבי עצמי, הצלחתי to fit in.

אני חושבת שזה מה שמעצבן. וגם לחשוב- אם אני מותירה רושם חיובי כזה טוב, למה הם לא מתקשרים? אנשים, לא בנים. אולי אני טועה.

יש לי מחר ראיון לסוכנות לשליחות של שנה. בכלל לא בא לי להעלם מהארץ לשנה אבל הראיונות עבודה האלו הם בכלל קשורים לאגו. גיליתי מאוחר מידי שאני צריכה להביא 2 מכתבי המלצה ממעסיקים ופתאום נעלמו כל האנשים מהתנועה המחורבנת הזאת שהייתי והאמנתי בה כלכך הרבה שנים. יש לי גב אבל תלוי לאן אני פונה. מפקד שהיה לי באיזה תוכנית בצבא עוד שלח באותו היום, ואני יודעת שאם אני אתקשר לאחד מהמפקדים שהיו לי במהלך הצבא הם ישלחו ברצון ובחום. אבל אני לא יכולה להיות 9 שנים בתנועת נוער, שנת שירות והכל, ולא להראות אפילו מזכרת. מרתיח ממש.

אז מי שביקשתי ממנו שכח ונסע לטיול, אז אני צריכה לכתוב מכתב המלצה לעצמי. פשוט מוזר ומביך. ובכלל אני לא מרגישה טובה עכשיו.

וגם התקשרו מבית קפה קטן נחמד שהשארתי פרטים לפני שבועיים. מצד אחד למה לא. מצד שני- מה את נורמלית? הפעם האחרונה לא סטרה לך מספיק חזק? לא היה קיצוני מספיק? (בכלל לא יודעת אם כתבתי על ה4 שעות האומללות האלו, אבל גם אם לא- אין לי כוח לפתוח את זה עכשיו).

קיצר לילה, בית, גישה למחשב, מבאס.

אני צריכה יותר רגעים טובים. בעצם לא, אני צריכה יותר דברים טובים. פעם הכל יכל להיות חרא אבל ענן יפה היה משמח אותי. היום אני רוצה מהחיים יותר מזה. לא סמים קלים שיקהו את הכאב.

ואני לא יודעת מה הדרך לשם.

סימנתי בקטגורית המלצה בגלל האירוניה.