כל הזמן החיים תופסים כיוונים חדשים. לא בהכרח לאן שהולכים, במה שרואים במציאות. כל פעם העצבים בעיניים מתכווננים לקלוט צבעים אחרים במציאות.

זה לא בכיוון הרגליים שלי, זה ברעיונות שנובטים בראש. אני כל הזמן זורעת חלומות, אבל רק מעטים שורדים את הימים הראשונים. אתמול כתבתי על הגוף שלי, וזה באמת מה שאני רוצה לעשות בתקופה הקרובה, ופתאום אני מוצאת את עצמי, היום, יושבת אצל החברה הכי טובה שלי בעולם כולו ומתכננת שנה משותפת מחיינו. ממסמרת מטלות לחודשים הקרובים בחיי: צריך לחסוך כסף לחודשיים הראשונים, צריך לברר מה עלות המחיה בחלקים השונים בבריטניה לנופש או למגורים. אני צריכה לשים X כסף בכל חודש לחסכון וצריכה לברר מהו הX הזה בכלל. אני צריכה למצוא עבודה, לא, בעצם, שתיים, שיזרימו לי מספיק כסף למחיה בעיר זרה בימים אלו ובערים זרות אחרות עוד חצי שנה. שתי עבודות בחודש יכולות להביא לי 6000 בחודש? וכמובן העבודה בהוצאה לאור ולהיות תמיד פתוחה למזדמנות כאלו ואחרות. אני חייבת למצוא עבודה.

אני חייבת לברר על המזג אוויר בצד הזה של העולם ועל עבודות פוטנציאלות לבחורות צעירות בעלות אזרחות אירופאית. אני צריכה לבנות מערך שיעור לראיון עבודה במוזיאון, כי זו העבודה הטובה ביותר שהציעו לי עד כה. ולברר עם האוניברסיטה. ולהתחמק מהשיווק הרשתי בצורה הטובה ביותר.

אני צריכה לברור את ההוצאות שלי מראש (ולהשאיר מקום מראש לחיי חברה, כמו שגם בתקופות דיאטטיות אני לא מוותרת על פיצה או המבורגר כשהמציאות מזמנת לי). אני צריכה לסיים עם האינפרא. אני צריכה להחליט אם להשאר בחיפה זה כדאי בכלל. צריכה לשים עין על מאיה ולזכור שהיא על קו תפר אז להכין את עצמי מראש לאכזבה עתידית.

אני עוד רוצה לקחת קורס כלשהו בחיפה כדי להשתלב במארג החיים ולהזכר למה רציתי לעבור לעיר אחרת. מקצועי או חברתי. אני באמת רוצה ללמוד את הגוף שלי (יוגה? את חושבת? עשיתי פעם וכל הזמן חשבתי בראש 'נו זה שטויות). אני רוצה למצוא מה זול וכדאי ולהכיר אנשים באמת.

אני חייבת כסף. אני חייבת עבודה שהיא יותר ממינימום.

וקודם חשבתי: לראשונה אני לא מקשרת כל דבר לעתיד. אין לשנה הזאת כל קשר מכוון לעתיד שיבוא. אני לא צריכה לחשוב במה לעבוד או מה ללמוד או מה לעשות עם חיי ולא לדאוג שאין לי אפילו פירור של מושג, כי אני רק בת 21 וזה השנים שלא חייב להיות לי אכפת.

אנחנו יוצאות למסע, או לסתם סיור בחיים שלא שלנו. couchsurfing, חיי לילה ויום, נופים ירוקים ואפורים ואורבניים ואנגליים להחריד.

ועכשיו אני גם חושבת במה שאסף אמר לי פעם: את תמיד בורחת. זה לא נראה ככה, כי את קוראת לזה מעבר. את עוברת לחווה, חדר, גרעין, לחיים, עיר אחרת. אבל זה בעצם בריחה.

אני לא רוצה לברוח לחו"ל, אני בטח לא רוצה לחפש את עצמי שם. אמרתי אתמול שאני צריכה להתחיל לחפש את עצמי בתוכי (כמו שמיכת פוך שמתבלבלת בתוך הציפית וצריך לפשפש בתוכה ולהחזיר את הפינות לפינות). אני מתכוונת לזה. והרי האדם הוא אדמה, ואני לא מחפשת שום דבר באדמה אחרת.

אז זו הולכת להיות חצי שנה עמוסה בעבודה וניהול כספים, טוויית תוכניות וגם מציאת שמיכת הפוך שבתוכי. אני רוצה להגיע לשם, לפני הכל, שמחה ולא רופפת. הנה, מסמרתי עוד מטרה. וכן, בלי מסגרת, והרי אני תמיד כה נוזלית ככה, אבל זה מה יש.

חג שמח, קוראים קבועים ומזדמנים. ופתאום נזכרתי שגם פסח הוא ראש של שנה, אז אמן ובאמת תהיה לי שנה טובה.