בחורים דתיים הכי מושכים אותי. לא ערסים טיפשים שהולכים עם גורמט 'חי', גם בטח לא עיוורים קנאים. אלו עם החכמה התמה, שמדברת עם ברק נלהב-מבויש בעיניים, כמו שמדברים על אישה אהובה.

בעיניי הסקס אפיל שלהם חוצה כל מבנה גוף ותווי פנים, הם מקסימים אותי באמת.

כשאני חושבת על אהבה לרוב אני חושבת על דברים יפים או על חברי נפש, אני לא חושבת שאני אוכל לאהוב באמת. לא בייאוש, אני פשוט לא חסידה גדולה של אהבה 'רומנטית', ולא מאמינה כלכך לאנשים שמהללים אותה.

אני גם לא חסידה גדולה של מוסד הנישואין, אבל אני חושבת שזה תבוע כלכך עמוק בתוכנו שקשה לנו לדמיין את עתיד מבלי לחשוב על "כשאני אתחתן" או "בעלי". בכל אופן, כשאני כבר מדמיינת את עצמי נשואה, או לפחות קושרת את חיי לאדם, אני רוצה לחיות עם אדם שהלמידה מלווה את חייו. שלא במרכז, אבל נתפרת בכל מעשיו. (כתבתי על זה פה, בסוף) אני יודעת שאני רוצה להיות כזאת, ויהיה לי מאוד קשה להיות עם בנאדם שלא כזה. (ע"ע: אסף)

עד כה, רק בחורים דתיים הותירו עלי את הרושם הזה. וזו אקסיומה שסופה עצוב לצערי וידוע מראש.

בינתיים אני לא מחפשת, אז אני אמשיך להתקסם ולהתחכות.