הימים מתחילים להיות עמוסים, וזה טוב. אני אוהבת לרוץ ממקום למקום, לחיות על הפסקות קטנות. בתקופות עמוסות אני זוכרת לעשות יותר דברים, הולכת ועושה טלפונים, רשימות באוטובוסים. כדאי להגיד, עומס זה לא, זה עוד בשלב הכיפי, אבל 20 דקות בדירה כשאני מחליפה בגדים, מכרסמת משהו וכבר יוצאת, והשותף זורק לי "מה, רק הגעת", זה משמח אותי.

זה אומר שיש לי חיים. אני מרגישה שיש לי חיים. אני חיה. וזה עדיף על להסתגר בבית ולראות איך פגשתי את אמא. בעייפות של "אוף, שוב 6 שעות בלילה?" עדיפה על העייפות של לקום ב2 בצהריים.

התקבלתי למיני עבודה שרציתי. אני צריכה למצוא עוד אחת ועם 3 עבודות אני אוכל לסגור את החודש. הייתי בראיון עבודה במקום מקסים, מהמקומות שכנראה לא משתלמים משום בחינה אבל אתה עושה משהו שהוא נכון באמת (בתחום החינוך, לצורך העניין).

ואם אני לא אתקבל זה גם יהיה טוב כי אז אני אוכל לעבוד במוזיאון ובהוצאה לאור, וגם בבית מדרש וגם קורס ברמנים. בשני האופציות אני מצליחה לחיות, אבל באף אחת מהן אני לא מצליחה לחסוך 3000 שקל בחודש לטיול.

אבל אסור אסור אסור לשקוע בחלומות.

אה כן, נרשמתי לקורס ברמנים. לא צפוי, אבל לרוב הולך לי טוב עם החלטות ספונטניות (מצחיק שאני קוראת להתלבטות של חודשיים עם כל אדם שפגשתי, כולל כמה ברמנים רנדומליים ורמת היכרות של מערכת יחסים עם המוקדנית מכירות של החברה, ספונטנית, אבל מילא).