קצת נמאס לי ממילים מכובסות ושקרים מקופלים היטב. נמאס לי שביטויים כלכך יפים שאהבתי מתרוקנים ממשמעות, כמו 'עבודת צוות' שזה תירוץ לעבודות מחורבנות שאתה עושה לבד, ו"כאן אנחנו כמו משפחה" שרק גורם לי לגלגל עיניים.

אי אפשר להיות משפחה תמורת 20.70, פשוט לא. כשאנשים מותשים בעבודה לא מתגמלת הם נכנסים למצב של שרידה, ושרידה זה אומר לטפס על מישהו אחר אם צריך. ברור שפה ושם יש אנשים מקסימים וחמים (אני רוצה להאמין שאני כזאת) אבל רובם עם פרצוף תחת כל הזמן.

במשפחה יש קבלה, לא בחינה מתמדת. משפחה תמיד שואפת ומצפה, אבל זה לא מגיע בצורה של יעדים. דווקא במוזיאון שמעולם לא הזכירו את המילה הזאת לא היה צריך, כל עובד שעבר לידינו, גם הזמניים והקבלניים, נעצרים ומציגים את עצמם.

אני גם תוהה איך נראו יחסי הכוחות במשפחה של משרתים, ואם זה היה דבר כלכך מוערך.

אבל לקוחות אוהבים אותי. ברור שרובם זקנים ויש לי חזות שממיסה את גיל הזהב, אבל עדיין. למרות העייפות אני תמיד מחייכת ומאוד אני בקופה, ואם הם לא צרכנים מעצבנים הם גם סולחים לי על האיטיות והסרבול הקל שאני שרויה בו. אני תמיד מחייכת וצוחקת, שואלת, מעירה, נקלעת לשיחות משונות. היום דיברתי עם לקוח על שמות תנ"כיים. פעמיים קיבלתי טיפים, אחד של 25% מהחשבון, וכמובן שום דבר מזה לא מגדיל לי את המשכורת אפילו לא בשקל. הבנאדם השלישי ששאל אותי לגבי טיפ (אחרי שהתלבטנו ביחד לגבי מה להזמין) כבר סימנתי שאין בשביל מה.

וכמובן שעדיין מעירים לי כי אני שוכחת להגיד "בבקשה".

בעבודה במוזיאון אני מרגישה גדולה ועוד בכלל לא התחלתי, ופה למה יש לי לגדול? להיות אחראית על עוד דברים? לבוא במשמרות פחות נוחות? ובכל זאת המילה הטובה הזאת בסוף משמרת של "היית אחלה" גורמת לי לדחות את החיפוש עבודה בעוד קצת.

זה מעצבן, כי גם אם כולם מחייכים אבל הפרקסיס משאיר אותך קטן, זה לא שווה את זה. זה משחקים, להשאיר אותי מדוכאת אך מרוצה. כמו הבחור הזה שנזף בי שאני ביקורתית ודרמטית ואז אמר לי "אני אוהב את הצחוק שלך" ורק אחרכך חשבתי שזה בעצם נורא מחושב להתנהג אלי ככה.

בעבודה הקודמת שלי (שבגלל המשמרות לא מוצאת זמן ללכת אליה) קיבלתי משמעותית יותר כסף וגם הייתי יותר מוערכת. אמנם היא היתה שחורה וסיזיפית אבל היא היתה עם ספרים, ועם (מעט) אנשים שדומים לי.

אני תוהה אם זה שווה את זה.

ואני הכי אוהבת לייבש כלים ולבהות באוויר ולחלום. על אתמול ואחרכך ונקודות אור והכל. אני בוהה ומדמיינת לעצמי שאני בעצם עובדת בבית קפה פריזאי עם לקוחות משונים ודמויות קבועות שאני ועובדי המקום לא נפרדים מהם.

אבל אני חייבת להזכיר לעצמי: זה לא בית קפה פריזאי. זה ארומה. תחזרי למציאות.