את ממש חברותית, העיר לי חבר מהעבודה, וצחקתי ואמרתי שדווקא ממש לא. ממש ממש לא. ובלי להכנס לכל השתיקות המביכות שלי עם אנשים עניתי לו שגם אותי זה מפתיע.

(ואתמול הוא אמר לי את זה. ממש מרגש שאנשים יכולים להגיד לך כאלה דברים על הדרך)

ובאמת אני חושבת כל הזמן על הדרך הזאת שעשיתי. מאז שעזבתי את הגרעין ועד עכשיו. מאז שסיימתי תיכון. אני חושבת על כל המקומות שגרתי בהם בדרך, שנפרשים על כל הארץ, ואני רק בת 21 (ולא 22 כמו שאני אוהבת להשלים, יותר מחצי שנה לפני). על כל האנשים שפגשתי בדרך. שאני מכירה אנשים מכל כך הרבה מקומות.

אני חושבת שזה מרשים, בלי להתרברב. 

אני חושבת על הדרכים הקטנות שעשיתי. מהמיטה של הבחור הרוסי שבוע שעבר לבית שלי וחזרה. הבחירה שלי לסיים דברים בצורה בוגרת. על הבחירה שלי להפתח לתום גם כשכמה לילות לפני זה החלטתי לא להפתח יותר לעולם. אני בוחרת לא להתעצבן על אנשים שקרובים אלי, או לבחור להיות שם בשבילם גם כשזה לא מסתדר לי, או לא להתעצבן על עצמי שאני לא מצליחה להיות מה שאני רוצה, ואני מציינת לעצמי אחרי כל בחירה: באמת דרך ארוכה.

קשה לי להגיד השתניתי, כי לא השתניתי. אבל גם קשה לי להשתמש ב'גדלתי' או 'התבגרתי', כי זה גם לא זה. הרבה פעמים חששתי שאני הולכת באותו הכיוון שתמיד הלכתי, עושה את מה שעשיתי תמיד בעוצמות רגשיות/ התנהגותיות שונות. אבל זה לא זה. אני רוצה להאמין שזה לא סתם תקופה ואני הולכת בדרכים אחרות. לא רחוקות אבל חדשות לי. וכל בחירה כזאת, או אדם מוכר שאני פוגשת ברחוב ולא הכרתי לפני חצי שנה, זה משמח אותי. אני מסתכלת אחורה, גם על הלילות העגומים בדירה, גם על השיחות הקשות בקו 11 באשדוד, וחושבת: באמת עברתי כברת דרך ארוכה.