(כל הסיפור הזה נורא מצחיק פתאום)

והיום בבוקר טסת. והסתובבתי עוד שעה עם השמלה האדומה ובבוקר החלטתי ללכת לישון. פעם ראשונה לבד בשבועיים וחצי האחרונים. וכמה שעות אח"כ התקשרת אלי לפני הטיסה ודיברנו קצת ואז כנראה הייתם צריכים להתחיל לעשות את כל הדברים האלו שעושים כשטסים, והתפצלנו. והגיע הזמן לקום אז קמתי והתארגנתי והדלקתי דוד וניסיתי לקמבן לעצמי קצת אוכל מהזבל שיש לי בבית, וגם רוקנתי פחים והתקלחתי ויצאתי בזמן. ואחרכך היו עוד דברים רגילים: הייתי אצל הרופאה, וקניתי קצת דברים שצריך, והלכתי לעבודה (יותר אנשים מחייכים אלי מידי יום ביומו), והייתי בסדר. אני בסדר. אני לא שבורה. אני נזכרת פתאום במכתב המדהים שכתבת לי, הדבר הכי יפה שמישהו כתב לי אי פעם, ציטטת אותי כשאמרתי שכולנו קצת שבורים, רק מעטים מוכנים להקדיש לכך מחשבה, ולא יכולת להמנע מהקלישאה שהרגשת שסוף סוף הכרת יצור חי בעולם הזה שחש וחושב כמוך.

(כל השבועיים האחרונים סיפרתי על המכתב, וקראתי אותו שוב לפני כמה ימים ונדהמתי. בניגוד לתמיד, דווקא המציאות היתה עזה יותר מהזכרונות שלי, ואני ילדה דמיונית)

שוב בלבלת אותי. שבועיים לא היו לי צורך במילים אז היה לי קשה לעבד. ועכשיו זה יוצא אט אט. והיום ישבתי בעבודה לאיזה רגע והחלטתי החלטות.

בחודש וחצי הקרובים אני רוצה להוציא פחות כסף ממה שאני מרוויחה, בשאיפה לחסוך עוד 5000 שקל למרות שאין בזה שם הגיון אבל תמיד טוב לשאוף. אני רוצה להרזות קצת, לאכול כמו שאני צריכה ולא כמו שאני רוצה, כי אחרכך סתם כואבת לי הבטן וחבל. אני רוצה לאכול פחות בחוץ, יותר לבשל. אני רוצה לשמור על הבריאות שלי יותר: לצחצח שיניים גם בלילה למשל. להפטר מהחצ'קונים המאוחרים שצצו לי: לשטוף פנים בוקר וערב, להחליף גלולות, ללכת אולי לטיפול פנים. להסתפר. לסיים לקרוא את כמעיין המתגבר, ועוד ספר אפילו. לסדר את החדר ולשטוף את הבית סוף סוף. לחיות בנקיון מתבקש. חבר מחיפה הציע לי להתחיל לרקוד סלסה, אז אולי לחזור לזה באמת. לא לקום מאוחר מידי אם זה לא מתבקש. למצוא עוד עבודה אולי. לישון נורמלי. ללכת לעזור בהוצאה לאור כי הם סוגרים סוף החודש. לרדת יותר לשבת בשכונה. לחזור לנהוג בהדרגה. להתחיל להפרד מחיפה. להיות בכל המקומות שעוד לא הספקתי להיות. לכתוב המון, לעבד את התקופה האחרונה שקרתה לי, שהיתה מטורפת. בלי היגיון, לאפשר למילים שלי לחזור לזרום בדם. להתחיל להתארגן לקראת ה'טיול'. לא להתמרמר ולהתמסכן כל הזמן.

ועוד חודש וחצי אני אארוז מטלטליים ואטוס לראשונה בחיי לבד. אליך. ואני ארוץ אליך ואחבק אותך, בצורה הכי קיטשית שרק אפשר, ובטח אני אצחק על זה כי בכל זאת מה נותר לי מלבד הציניות, אבל העובדה שבחורה צינית ומיואשת כמוני מצליחה לאהוב כלכך, מצליחה להאמין באמת באהבה, בעצמה באהבה, שנתנה לעצמה להפתח יום אחרי שהבטיחה לעצמה שאין טעם בכלל לקוות שיהיה מישהו שיוכל להחזיק אותה, ושהוא ירצה, ושגם היא תרצה, והנה אנחנו-אנחנו, אף על פי כן. אז זה נותן לחיבוק הזה את האמא של הגושפנקות, ובועט לציניות בתחת.

הנה, לאט לאט המילים זורמות ממני. יהיה לי טוב, יהיה לנו טוב. ועכשיו, אחרי זיוני שכל רבים, אני חייבת לקום ולהתחיל לנקות.

(וכמובן שדווקא השבוע הגז נגמר, וזה מקשה עלי לבצע חלק נכבד מההחלטות. לא מפתיע בכלל)