אין לי יותר מידי דברים לספר. לונדון כהרגלה, אפרורית ולעצמה. כל אחד ובגדיו וכיוון פניו והכל שלעצמם, וכבר כמה מאות שנים היא מתפתחת ולא אכפת לה ממהגרים קטנים כמוני. עכשיו אנחנו ישנים בהוסטל בדרום המרכז, מקום שבו לאנשים אין פנאי להתלבש יותר מידי. חזרנו להוסטל לשנצ ומיילים, תום ישן לידי, על הצד, הגוף שלו חם ונעים כמוהו, והגשם מטפטף בחוץ, כאילו בארץ אנשים לא נמסים. בכלל שוכחים איך זה כשאחרת.

נעים לנו נורא. לפני כמה ימים הבנתי שמאז השיחה הראשונה שלנו במסדה אין לנו רגע אחד של שקט, של שתיקה מביכה. בעצם אנחנו אולי מאז באותה השיחה, כל הזמן קופצים בין נושאים ופתאום אחד מאיתנו נזכר בסוף של סיפור שהוא התחיל לספר בכלל לפני כמה ימים ולא הספקנו להגיע לסוף כי קפצנו למשהו אחר. אנחנו כבר חודשיים באותה השיחה. זה מדהים איך אחרי 21 שנים של מציאות מגרדת והוויה ממולמלת אני מוצאת את עצמי מאמינה באהבה. אני מסתכלת עליו ומרגישה שיש ביננו אהבה. שאני רוצה לחיות איתו ולטייל איתו וליצור איתו דברים. ואני יודעת שאני ילדונת, אבל נורא נחמד להאמין.

מעל לכל הרגעים המקסימים שלנו מרחפת הפרידה הבאה, כשהוא יחזור לארץ ואני אשאר כאן. אין לדעת בשלב זה כמה זמן היא תיארך וכמה עמוק היא תחרט בתוכנו ובפרק הבא בחיינו.. אנחנו מנסים לא להיות טרגיים כבר מעכשיו (וזה לא קל, כי שנינו טיפוסיים דרמטיים למדי).

הערב וויקד. זמן לישון.