אני אוהבת לקרוא אחורה בבלוג. זה מזכיר לי איפה הייתי לפני שנה (או במקרה שלי: פאקינג שמונה שנים!!), וגם דברים שהייתי. דברים שהם אני, גם אם כרגע אז לא כלכך, אז זה הדברים שהייתי ועכשיו אני לא. לטובה או לרעה.

אני קוראת את עצמי ומתרשמת. אני גאה במי שאני ובמה שאני חושבת, בבחירות שאני עושה: בחיים ובמילים. קורה לי מלא פעמים שאני קוראת משהו שכתבתי וחושבת: בואנה, אני כתבתי את זה? זה אשכרה טוב!

כי כשאני כותבת אני קצת בטראנס. שוב לאחרונה זה לא רלוונטי כי אני פאקינג מדברת אנגלית חצי מהיום שלי.

בכל מקרה אני אוהבת את הבלוג הזה וחבל לי שאני עדיין נבוכה בגללו. נבוכה שיש לי בלוג (מה אני עמה), כבר כלכך הרבה שנים, מדברים שהייתי וכתבתי בגיל 15. כאילו, אני לא נבוכה בגללם, כי הייתי בת 15 ובעוד בחורות בגילי היו בשלב הפריקי שלהם, התלבשו נורא ונחרדו מהאפשרות של להכנס להריון, אני פתחתי בלוג.

אבל לפעמים בא לי לקשור את אישיותי האינטרנטית לזו במציאות (כמו שכתבה אנה וולף, אחת הבחורות הכי רציניות בביצה הזאת), והיום אני חושבת שאני הכי קרובה לזה ממה שאי פעם הייתי. פעם הייתי ילדה מוזרה שקראה ספרים בהפסקות כי היא פחדה לשבת עם אנשים, ניסתה לדבר פוליטיקה ובסוף יצא לה זמזום מגומגם, התאהבה בבנים הנכונים שתמיד חשבו שהיא מוזרה מידי.

אבל מבפנים, מבפנים הייתי מגניבה. 

היום אני.. נו אני בסדר. אני נראית טוב ומדברת רהוט וקצת לא אכפת לי אם יבינו או לא, ומי שמבין אני ממשיכה את השיחה והכל סבבה. כמו כאן נראה לי. בכל מקרה, אני חושבת שאני עומדת מאחורי רוב הדברים שאני כותבת.

אבל אני לא יכולה לכתוב על הסלידה שלי מאנשים מסוימים שאחרכך יגיבו לי בפייסבוק "למה מה?". או בכלל, זה מפחיד, כל הדברים שכתבתי פה על אנשים שאני מסתובבת איתם, שעדיין יש צנזורה. כמו שכל המפגש הראשון שלי עם תום נחתך לחלוטין מרפרטואר הבלוג כי זה פשוט היה קשור מידי לאנשים שקוראים פה. 

קיצר חבל. זו הפרדה מעצבנת שבא לי להתגבר עליה.