אתמול קראתי את זה ופתאום היכה בי שאם אני רוצה, אני רוצה להוציא ספר.

זה הבנה לא פשוטה בכלל.

אני חיה חיים בודדים למדי. לא בדיוק. אולי לבדיים. אולי גם זה לא מדויק.

אני די לבד כל הזמן. אמנם, יש את תום. והוא עולם ומלואו, ואנחנו עולם ומלואו. אבל זהו זה. ואני די בסדר בסך הכל. וזה מוזר לי.

(ולפני חודשיים הייתי כל הזמן ביחד אבל הכל היה ריק. לא זוכרת כלום. כאילו זה היה לפני 4 שנים בעצם. זוכרת נסיעות באוטובוס לעבודה וקור, אבל זה נורא רחוק. כמו שנזכרים באיזשהו סרט- אפילו לא סרט, יותר מדויק זה- שעולה בך איזה תחושה שניואנס מאיזשהו סרט העלה בך. ואתה זוכר רק צלליות של דמויות. ואולי לא סרט, אולי זה היה איזה פרק מאיזה סדרת טלוויזיה, מאוחר בלילה, וקשה להזכר במה שהיה, אבל איזשהו שלד עולה לך עכשיו. ככה זה לונדון בשבילי. קרה ורחוקה)

לא ברור לי מה רציתי לומר. אני חושבת שאני הכי הרבה מופשטת ממה שאי פעם הייתי כאן.