רותם נזפה בי שאני לא לומדת. לא לומדת אומר שאני לא שקועה כל שניה מחיי בפסיכומטרי. גג שעתיים ביום. לרוב הרבה פחות. תקופת הפסיכומטרי מלווה בתחושת אשמה ששורה עליך בדרך קבע. אם לא לומדים-אתה מרגיש אשם. אם לומדים-חושבים על כמה עוד נותר לך ללמוד, או על נושאים אחרים שאתה לא מתעסק בהם ברגע זה. יש לחץ כל הזמן. אני לא ממש חלק ממנו. כי אני עוד בסדר.

עכשיו אני יושבת על ציונים שיספיקו לי לרוב האוניברסיטאות (בהנחה שאני לא אחליט פתאום שאני רוצה ללמוד הנדסת הגרעין). הידיעה שהסיבה היחידה שאני מושכת קדימה היא להוכיח משהו-לא ברור למי-מבאסת את התחת. אני לא אוהבת להוכיח. אני לא אוהבת אנשים שמוכיחים. אף פעם לא היה חשוב לי להיות מצטיינת, למרות ש0 נוכחות (לפחות שואף ל..) נתנו לי ציונים סבירים של 80+. זה הספיק לי. אז מה דוחף אותי עכשיו?

אז אני לא ממש לומדת. לא כל דקה משעות היום. גם לא כל יום. רותם אמרה לי: את יודעת שאפילו אם תקבלי 650 את תתבאסי על זה ממש. והיא צודקת.

ואז אני קצת לומדת ומגיעה לשיעור ומגלה שאני במצב טוב פלוס פלוס ושאנשים לא מבינים למה אני בכלל מנסה. ואני חושבת שהם צודקים. אז אני מורידה הילוך.

מעניין מה יהיה בסוף.