וגם אין לי חיים מלבד החיים שאיתו, והחיים שאיתו לא קלים לי לאחרונה. אולי הבית הזה הוא יותר מידי רחוק ומוקף בדברים לא טובים, הדימוי היחידי שעולה לי בראש זה מגירת הירקות בתחתית המקרר ומלפפון שמדביק את כל מי שנוגע בו ברקבון. אולי זה דימוי קשה מידי לעין החולמת, אולי הוא קלישאתי ומדויק. מאיה אמרה לי במילותיה שלה: את כמו תיירת שבחרה להשתקע באיזו עיר עם תושב קבע, אין לך ברירה אלא לאמץ את חייו. אז יש לי את העבודה, אבל גם בעבודה אני זה גם קצת אנחנו, וגם העבודה היא לא כל היום, ויש לי קצת חברים שמתחילים להתפוגג, ואני יושבת בפרובנציה החיפאית ומרפרשת את הפייסבוק והטוויטר ואת בלוגי הבישול ותוהה על השערות שמלבינות ותווי הפנים שנרפים ועל כוח המשיכה ורואה שוב סדרת טלוויזיה וכמהה שוב לנשיקה מסעירה, והוא נכנס, קוטע את הרהורי עקרוּת הבית, האני איים הום, ואנחנו יושבים לפטופ אחד על יד השני, ואני תוהה למה אני מזדקנת ולמה אני עצובה.

אני צריכה להשיג לעצמי חיים משלי, או יותר נכון, לשזור את עצמי בחזרה בעולם. קצת מפחידה הרגרסיה, אולי להפריד דירות שוב, אבל אני חושבת על איפה הייתי לפני שנה ואני חושבת שאולי אני כבר בעיצומה של רגרסיה חריפה יותר וזה מפחיד אותי מאוד.