מצאתי עיתון של 'מסע אחר' והיה שם '10 עובדות שלא ידעתם על אוניברסיטת קולומביה' ואני חושבת לעצמי, אלוהים, איך אני פה ולא לומדת עיתונאות בקולומביה, לא שתואר ראשון או חתימה מהאייבי-ליג יעזרו לי להכנס לתחום, אני בכלל לא יודעת מה אני חושבת על התחום. שבוע שעבר הייתי בתל אביב, באיזור המקומות השקטים, מיהרתי לאנשהו כמנהג המקומיים, כל כמה דקות עצרתי ליד איזה חלון ראווה והתאכזבתי ממשהו (גם אם ארצה לגור יום אחד בתל אביב, לא שזה בתכנון, ההפרעות קשב שלי לא יאפשרו לי). זה היה כמעט ערב והלחות היתה קרירה, ואחרכך פגשתי חברה שלי שהיא מאוד מוצלחת בכל קנה מידה, חכמה, יפה מאוד, מתוקתקת, מתקדמת לאט בעולם התקשורת, והיא סיפרה לי על הברנז'ה, פרוס אנד קונס, וצחקנו על משהו, דווקא הייתי מאוד חיננית באותו הערב (האם אפשר לחלק את החוויות שלי לחיננית ולא חיננית?), והיא סיפרה לי על איזו כתבה שהיא עובדת עליה ואמרתי מה אני חושבת והיא אמרה לי- תגידי לי, איך בסוף את לא הגעת לעיתונאות? זה יושב עליך בול, זה החלום שלך, למה שלא..? וחייכתי ודיברתי על החיים, ועושים החלטות, ומפה לשם הגעתי לחיפה, ואני אוהבת את חיפה, ואחרכך היא המשיכה לספר על הברנז'ה וזרקה כל מיני שמות ובונדינג וקשרים וניסיתי להבין מה לי ולזה, נשמע שזה דינמיקות של שכבה בתיכון ולא זה. מה לי וליצירת קשרים חשובים באמת.

ואז פתאום הכתבה הזאת, הסביבה שלי תמיד דואגת לי בטווח הקצר כי אני כזו מפוזרת ולא שמה לב לפרטים כמו מכוניות או רמזורים אדומים, אבל בטווח הארוך לכולם יש חלומות בשבילי וכולם בטוחים שאני מיוחדת ושיום אחד יצא ממני משהו. אבל אם אני מתבוננת על הצורה שבה דברים מתגלגלים בחיי, אני בדרך כלל לא מסתדרת, מעטים הפעמים שזה קורה, אני מצליחה להתחמק מעונשים (שוב, החינניות הזאת, מה יש לי מלבדה), אבל לא הרבה פעמים אני מצליחה להגיע לאן שאני רוצה וחשוב להגיע. נרשמתי לפני כמה שבועות לאוניברסיטת חיפה, לאנתרופולוגיה ותקשורת, כל מי שאני לא מכירה טוב ואני מספרת לו את זה עושה לי חיוך של 'יופי, אם זה מה שאת יכולה להשיג', ואין לי כוח למחוק בטופס ההתרשמות שלו את המילה 'הכרח' ולהחליף אותה לבחירה. קשה להסביר לאנשים למה בחרתי ללמוד את מה שבחרתי, והחלטתי לא להגיד את הציון שלי בפסיכומטרי אלא אם כן ישאלו אותי מפורשות "כמה?". אז מבחינתם אני מתפשרת. אולי גם מבחינתי, אני לא יודעת. מצד אחד אני חושבת שהמהות של האוניברסיטה זה ללמוד דברים ברומו של עולם ולא ללכת להתעסק בחיים האמיתיים. מצד שני, כולם עושים תואר ראשון, אני לא כלכך טובה בראיונות עבודה (או בהשרדות בעבודה) ומעולם לא ייחלתי לעצמי את המסלול של: למצוא בעל עשיר, להתעסק באומנות שימושית כדרך חיים.

ההורים שלי מציקים לי על ההרשמה ואני חושבת: באמת? לשם אתם דוחפים אותי? עד כדי כך התייאשתם ממני שאתם לא מצפים ממני יותר ממה שאני מצפה מעצמי? אני אוהבת את חיפה, אני אוהבת את העבודה שלי ואני אוהבת את תום, אבל האם כל אלו הם סיבה מספיק טובה כדי להשאר כאן? אוקיי, אז לא קולומביה, אבל גם בארץ יש אוניברסיטאות שנחשבות יותר טובות. אני עוד לפעמים שואלת את עצמי כל מיני שאלות. אולי ללמוד ככה? אולי אחרת? אולי רגע לפני התואר אני לא מוכנה אליו בכלל? לא חשבתי שאני אהיה מאלה שפשוט הולכים בזרם.

בכל אופן אני מאוד מבולבלת, ואת זה אני עושה תוך כדי שאני אמורה לכתוב משהו לאוניברסיטה כדי להתקבל למשהו טוב יותר.