מישהו מהעבודה שאל אותי מה התחביבים שלי. קצת צחקתי עליו כי זה לא שאלה ששאלו אותי מאז שהייתי בכיתה ג'. העניין זה שהייתי היחידה שהיתה צינית לגבי זה וכולם חשבו שזה דבר מאוד לגיטימי לברר, אפילו אם זה לא במסגרת של ראיון לתוכנית הדרכה.

וזה עצבן אותי מאוד. גם כי הרגשתי שהוא רצה לסתום לי את הפה. לפעמים משתמע שאני בנאדם ציני ומגעיל שרק עוקצת אנשים, ואני באמת קצת כזו. אבל אני חושבת שלא באמת. זה לא דיאלוג פנימי של ילדה בת 16. אני אוהבת את הציניות שלי ואני חושבת שאני די מצחיקה, ואני גם לא אוהבת את הציניות שלי לפעמים כי היא גורמת לי להיות קצת קהה כלפי העולם. כי בסופו של דבר אני בנאדם די טוב. אני באמת אוהבת אנשים ומעריכה אותם ותמיד נענית בחיוב להקפצות ומחליפה אנשים ובאה לקראתם, ואני חושבת שאנשים גם יודעים את זה ומעריכים אותי לפי זה. אולי לא בהתרשמות ראשונית אבל כן מי שמכיר אותי לעומק. אוהבים אותי בעבודה, ואני גם אוהבת אנשים מהעבודה, ואני אוהבת לעבוד, וזה פרמטר מאוד חשוב בחיים שסובבים בעיקר סביב העבודה. אבל לפעמים הציניות שלי מבלבלת. אין לי מה להגיד חוץ מזה. ואני חושבת שהבחור הזה מהעבודה קצת התעצבן עלי ששללתי משהו והוא בעצם ניסה לברר איתי: אה כן? ומה את עושה?

הסיבה השניה שזה עצבן אותי היא כי מעולם לא היו לי תחביבים. אני תמיד מעידה על עצמי שאני לא טובה בכלום. וזה קצת נכון. אני כזו מגושמת שאמנות, ריקוד ונגינה ירדו מסל האפשרויות לעתיד שלי בגיל מאוד צעיר, ואני גם די חסרה עיניים ואזניים כדי להעריך ברצינות את הנ"ל. וזה בסדר מבחינתי, וגם ככה זה שוק רווי שאני לא כלכך מתחברת אליו. אני אוהבת לקרוא אבל לא הייתי מגדירה את זה כהובי. אני קוראת בשביל הנפש, בשביל להבין את העולם יותר טוב, תמיד חשבתי שהספרות מנחה אותי בחיים. לפעמים אני גם לא קוראת. פעם הייתי מצלמת, אבל זה גם לא משהו שהייתי יכולה להגדיר כתחביב. שוב, אני מרגישה כאילו אני בראיון עבודה שבו אני צריכה לפשט את עצמי עד שמישהו יקלוט ממני תמונה כלשהי ויהנהן לכאן או לכאן. אני חושבת שגם יש משהו ב'תחביבים' שהוא קצת בורגני. כאילו ילד שלא יודע מה לעשות עם הזמן הפנוי שלו וההורים דוחפים אותו לעשות כל מיני דברים. ואני מדברת על ילדים ביסודי שמעטים מהם באמת טובים במשהו.

ומה אני עשיתי בילדות? לא זכור לי זמן פנוי. חייתי בתנועת נוער, 5-6 ימים בשבוע, כל אחרהצ, וזה מילא את חיי. והדרכתי ילדים, וחשבתי עליהם ועל הקן ועל האנשים שהיו איתי בקן וזה היה אי של קבלה בכל הטירוף הזה שנקרא תיכון. ולא היתה לי דקה פנויה (אפילו לא ראיתי טלוויזיה). עכשיו, לדוגמא, שאני עובדת 6 ימים בשבוע, זו התקופה הכי פנויה בחיים שלי בערך.

וזו היתה הסיבה השלישית. אני התעצבנתי והוא חידד את השאלה. כשיש לך זמן פנוי. מה את עושה?

נו, באמת מה אני עושה. כלום בפיתה. יושבת עם הלפ-טופ עלי, מתבוננות בחברים בפייסבוק שהם מאוד רחוקים, מצייצת, מרפרשת, חיה בתוך מגדל השן שלי. בתוך מגדל השן שלנו. מידי פעם תום מגיע לבקר.

תמיד היה לי איזה מערכת יחסים לא בריאה עם המחשב. שילוב של רקבון והרס עצמי. גם בתקופות העמוסות, גם בדירות רחוקות, גם שנה שעברה. אבל היתה לי גם אלטרנטיבה. ועכשיו אין לי.

הארון שלי מלא בבגדי קיץ קלילים ויפים שאני לא יכולה ללבוש לעבודה: שמלות ומכנסיים קצרצרות ועגילים תלויים ואני לא יכולה פשוט לנזוף בעצמי וללבוש אותם ולצאת מהבית, כי אין לי לאן.

אני מאוד בודדה. גם מול עצמי. אני משתעממת מעצמי. וזה מדאיג אותי מאוד.